מאת: שמואל וטליה מימון, ירושלים

ב”ה זכינו להיות בראש השנה בשליחות בעמק חפר יחד עם עוד חברים. רצינו לשתף בכמה אפיזודות מרגשות.

טליה מספרת: ישנו בישיבה בכפר הרא”ה, שתי משפחות ושמונה בחורים. ברעווא דרעווין הבנים יצאו לצעידה למנחה וערבית בבית הכנסת בישוב חגלה, ויצאתי עם הילדים לטיול הירדמות (או שלא…). הגענו לגינה והייתה שם יהודייה מבוגרת. היא כל כך התפעלה כששמעה שבאנו לתגבר בתפילות ולעשות מבצע שופר, ממש יצאה מגדרה מהתרגשות, והיה לנו דיבור מאוד משמעותי. פתאום הרגשתי שיש לי סיכוי לשליחות, להיפתח ולדבר עם יהודים שלא נמצאים בתוך המעגל הקרוב שלי – וזה שבר לי איזו מחיצה.

שמואל מספר: היינו במושב חגלה, שם עזרנו עם המניין ושם עשינו מבצע שופר. הסגנון של המושב קרוב לקיבוצים, והתכוננתי מראש לקבל ביזיונות או סתם חוסר אמפתיה. בפועל הלכנו במושב, אני ואשתי עם הילדים, ודפקנו בדלתות. מעטים מאוד היו האנשים שסירבו. הילדים כנראה פתחו את הלב… אצל כל משפחה נשארנו לדבר קצת, והיה דיבור כל כך קרוב וטוב, ב”ה.

באחד הבתים פתח לנו את הדלת פיליפיני שגר שם עם אשתו וילדיו, על תקן של מטפלים באישה זקנה, בעלת הבית (אחר כך אמרו לנו במושב שהיא עברה את גיל 100…). הפיליפיני אמר שיש לה דמנציה קשה, ואפשר לתקוע לה אם רוצים. נכנסנו לבית וניסינו לדבר איתה, אבל אפס – לא היה אפשר לתפוס איתה מבט. ממש כאילו היא לא כאן.

תקענו בשופר. תוך כדי התקיעות היא הישירה מבט עין בעין עם אשתי, והתחילו לזלוג לה דמעות מהעיניים. זה המחיש לנו כל כך חזק את העניין של השופר. להזכיר מה שאי אפשר לשכוח…

טליה מספרת: הגענו לבית אחד בו היה מפגש של חברים מהתיכון עם הילדים שלהם. הילדים מאוד התלהבו, ואפילו הפגינו ידענות שהשופר עשוי מקרן של קרנף. אחד בשם אביתר ניסה לנשוף בכל כוחו אבל לא הצליח, ויובל הבן ויובל הבת הסתכלו בעיניים גדולות ומתעניינות.

הם בירכו והתרגשו, וגם הביאו לנו מים. בננו שרוליק שאל אותם אם יש להם פח, והביא להם זבל שהיה לנו בעגלה. אחרי שיצאנו, הוא מצא בעגלה עוד כוס חד פעמית וחזר להביא להם אותה שישימו בפח שלהם.

שמואל מספר: סיפור נוסף היה לנו בעוד בית. דפקנו, ופתחה לנו אישה בת 82, צלולה ופיקחת. שרוליק שאל אותה “את רוצה לשמוע שופר?”, היא הסתכלה עלינו ועל הילדים ושאלה: “למה אני צריכה את זה?”, אמרתי לה “לא יודע, אבל אני רואה שאנשים רוצים את זה. את גם רוצה?”.

היא הסתכלה עלינו שוב במבט ארוך ושאלה “מה צריך לתת? צריך לתת כסף?”, אמרנו לה “לא”. “אז מה צריך לתת?”, אשתי אמרה “צריך לפתוח את הלב”… אז היא נפתחה קצת ואמרה “אולי הלב יביא כלה לבן שלי שהוא כבר בן 37 ועוד לא התחתן. אז מה אתם רוצים, להיכנס?”, אמרנו לה שכן, והיא הכניסה אותנו. היה נראה כל הזמן שיש לה משהו בה שמתנגד, אבל היא רוצה לדבר.

היא בירכה, והתחלתי לתקוע. תוך כדי התקיעות היא פשוט התפרקה מבכי. סיימתי לתקוע, וישבנו איתה בשתיקה, היא לא הצליחה להפסיק לבכות. שאלתי אותה אם היא שמעה על הבעל שם טוב. היא אמרה לי שבצעירותה עשתה קורס באוניברסיטה על חסידות. “אבל זה היה קורס אוניברסיטאי, אתה יודע…”, ושוב פרצה בבכי.

סיפרתי לה את המשל עם הבן שהתרחק ושכח הכל, וכשחזר – אביו זיהה אותו כשצעק בלי מילים. דיברנו עוד כמה דקות, עשינו גם מי שברך לבן (עמית בן מרים, מוזמנים להתפלל עליו). היא נרגעה והביאה הפתעות לילדים שנהיו חברים טובים שלה, ויצאנו.

טליה מספרת: אחרי שיצאנו מהבית של מרים, סיפרנו לילדים שהיהודים שאנחנו הולכים אליהם לא מכירים את המצוות. לא יודעים שה’ אמר לתקוע בשופר, וגם לא יודעים שה’ אמר לאכול אוכל כשר. ולכן אנחנו מספרים להם ושואלים אותם אם הם רוצים גם. אבל השוקולד שחילקו לנו לא היה כשר…

הילדים, בבגרות מיוחדת, לא אכלו – דבורה לאה זרקה לפח, ושרוליק שמר בתיק העגלה כדי שאחרי ראש השנה נלך לחנות ונשאל את המוכר אם יש לו כזה כשר…

בבית הבא פגשנו את הגבאי של בית הכנסת. שרוליק ניגש אליו במתיקות: “יש לכם משהו כשר?”, משה הגבאי בהתחלה לא הבין את הבקשה: “מה אתה רוצה, עוגה?”, ושרוליק ענה “כן!” ושמח שכוונותיו הובנו.

היינו גם בבית של עירית הווטרינרית, שהיה לה כלבה שדומה לעכבר ושני חתולים ששרוליק האכיל ובירך בשנה טובה. היא סיפרה שהם מאוד מחוברים לאמונה, ואפילו ילכו לכותל לסיור סליחות, ושהיא מרגישה שזאת זכות לבית שלהם שבאנו ותקענו שם בשופר.

היה בית שכשפתחנו את הדלת רץ אלינו כלב וזה היה מבהיל. היו שם כל מיני חצרות מעניינות, עם יצירות אומנות, פרחים ועצים.

לילדים זאת הייתה חוויה מאוד חזקה, וגם אנחנו נשארנו עם רושם חזק בלב, והתרגשות מהרצון וההתעוררות של עם ישראל!

שמואל מסכם: שני המקרים האלה (של חיה ומרים המבוגרות), וגם שאר החיבורים שהיו, ניפצו לי כל כך הרבה סטיגמות על אנשים. שנזכה…