בגיל 94 הלך לעולמו בשיבה טובה ר’ משה פרויליך, אביה של ראש אולפנת מעלה לבונה, הרבנית נורית בן זמרה. בתו סיפרה על הגירוש לטרנסניסטריה, על הבריחה מהשיירה, על סבא חסיד ויז’ניץ, על בית שבו לא הרימו את הקול אף פעם ועל שיחות אחרונות על מה שחשוב באמת בחיים.

לפני מספר ימים הסתלק לבית עולמו ר’ משה פרויליך זצ”ל מרמת גן, בן 94 בפטירתו. ר’ משה נולד מספר שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וגדל בבוקובינה, חבל ארץ שהיה חלק מרומניה עד מלחמת העולם השנייה. כשהחלה השואה גורשו יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, וגם משפחתו בתוכם. הסיפור כולו נכתב והוצא בספר משפחתי.

המחנות בטרנסניסטריה היו מקומות שבהם מתו תשעים אחוז מהיהודים, ואפילו הגירוש עצמו היה קשה מאוד. השיירה שיצאה לדרך נראתה כמו צעדות מוות, ובדרך מתו יהודים ללא הפסקה מרעב, ממחלות ומהתעללות של הרומנים ותופעות אנטישמיות שונות. ואז יזמה סבתו מבצע בריחה. המשפחה הגרעינית בלבד יצאה איתה מן השיירה, והם הגיעו לטרנסניסטריה בכוחות עצמם, אבל לא עם השיירה. בדרך קיבלו מגויים פה קצת חלב ושם קצת עזרה, וזה הקל עליהם. עד סוף המלחמה חיו שם בתנאים קשים מאוד ואפילו חלו בטיפוס, אבל יצאו מזה.

שורשי המשפחה היו חסידיים. סבו, ר’ אברהם לייזר ז”ל, היה חסיד ויז’ניץ שדבק ברבי, והוא גדל סמוך לצ’רנוביץ, שקרובה לוויז’ניץ. על הדרך, היא מוסיפה ומספרת על הסבא סיפור קטן: המשפחה הייתה ענייה מאוד, והוא נסע לאמריקה כדי להרוויח, ועבד שם בגיהוץ. שנים התנתק מהבית, כששת ילדיו נשארו עם הסבתא בצ’רנוביץ. כשאמרו לו בסוף להביא את כולם לאמריקה, ענה שהוא לא עוזב את הרבי, וחזר לבוקובינה עם הכסף שחסך. בעיירה סמוכה קנה בו תחנת קמח, ושם גרו עד שגירשו אותם בתחילת המלחמה.

הרבנית נורית מספרת על הבית שבו גדלה: בית רגוע, בלי לחץ, שלא הרימו בו קול. “הנקודה העיקרית, גם הילדים שלי תמיד אומרים את זה, היא הנחת, וזה דבר וואו”. בדור הסטרס של היום היא מעריכה את זה יותר ויותר. ככל שהפכה בעצמה לאמא והקימה משפחה, ראתה כמה זה נכס, והילדים שלה הרוויחו ממנו, כי זה אחד הדברים שנטבעים והולכים איתם הלאה.

הערך שחזר עליו הרב פרויליך יותר מכל, ובעיקר בערוב ימיו, היה אהבת אדם. “יש מצוות בין אדם למקום ויש מצוות בין אדם לחברו”, אמר שוב ושוב, “ואסור שהראשונות יבואו על חשבון האחרונות”.

גם כבוד הורים היה אצלו דבר שרואים. הוריו, שניצלו מהשואה, התקשו מכמה בחינות אחרי שעלו לארץ: אמו סבלה מבעיות בריאות, והמשפחה התמודדה עם בעיות בפרנסה. הוא עזר ותמך בהם, והקפיד לבקר אותם ולסעוד אותם עד יום מותם.

בשבועות האחרונים לחייו חלה מאוד. גידול שהתגלה שבועיים־שלושה לפני הפטירה, ולא היה כבר מה לעשות. בכל התקופה הזאת הוא דיבר הרבה עם הקדוש ברוך הוא. כמה ימים לפני הפטירה הוא אמר: “ריבונו של עולם, תן לי עוד קצת זמן לחיות, מה אכפת לך? תן לי עוד קצת”. הוא סבל מאוד, אבל נשאר חפץ חיים, ובתו מספרת שלא היה שייך לדבר איתו על המוות.

אז היא בחרה לשאול אותו שאלות אחרות. מה חשוב בחיים, אבא? “הדבר הכי חשוב”, ענה, “להתחתן, להקים משפחה, לבנות דור ישרים מבורך ולפרנס את הילדים”. הוא האמין מאוד גם בלימוד מקצוע. הוא עצמו היה מהנדס, ולצד זה למד הרבה תורה, וכניצול שואה אמר זאת פעמים רבות: אנשים שהיה להם מקצוע ניצלו יותר, והיו הרבה מצבים שבהם המקצוע הציל. הוא דחף את ילדיו לכך ואף מימן את לימודיהם. ומעל לכל דיבר על חינוך לאהבת ה’, ליראת שמיים, להיות מענטש ולהיות בן אדם.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. תנחומים לבתו, הרבנית נורית בן זמרה, ראש אולפנת לבונה, ולכל בני המשפחה.

מכתב ניחומים מהרב

הרב כתב מכתב ניחומים למשפחה:

למרת נורית תחי’ וכל בני המשפחה שיחיו,

הצטערתי לשמוע על פטירת אביך ז”ל. שיזכה ל’גן עדן של אור’ ושיהיה מליץ טוב על כל בני המשפחה ועל כל עם ישראל.

“והחי יתן אל לבו”, ללמוד ממנו את מדותיו הטובות, תוך כדי ההרגשה והידיעה שהוא מביט מלמעלה ושמח כאשר הולכים בדרכיו הישרות.

“משה מלגו ויעקב מלבר”. משה־דעת יעקב־תפארת – הדעת היא נשמת התפארת. מדת התפארת היא מדת הרחמים, והיא מונעת על ידי הדעת, האמפטיה להרגיש ולהזדהות עם הזולת באמת, ”ואהבת לרעך כמוך” – כמוך ממש (כפירוש אדמו”ר הזקן).

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ומכאן ולהבא אך טוב וחסד ימצא אתכם כל הימים.