הרב מנחם בן שחר התארח בביתם של אמו של דוד שוקן ובן זוגה, המשורר אהרן שבתאי, במסגרת “המסע” של שוקן. מה קורה כשיהודים מעולמות רחוקים זה מזה יושבים יחד לשלוש שעות שיחה, ומה אפשר ללמוד מזה על כוחו של חיבור פשוט בין יהודים.

ערב אחד בהרצליה ישבו שלוש שעות סביב אותה שיחה אנשים שלא היו פוגשים זה את זה בדרך כלל: איש עם כיפה ופאות, ושלושה אנשים שהעולם הדתי רחוק מהם.

דוד שוקן, מצאצאי המשפחה שהקימה את עיתון “הארץ”, יצא בשנים האחרונות למסע אישי ורוחני של היכרות עם עולם המקורות והיהדות. במסגרת “המסע” שלו הוא מבקש לפגוש אנשים מכל קצוות הקשת, מתוך אמונה שצריך להיפגש, להסתכל בעיניים ולהקשיב באמת, גם כשזה טעון וכואב. הפעם הוא הביא אל המפגש את החברותא שלו, הרב מנחם בן שחר, חברו מהסרט שצילמו יחד בשומרון, מורה ומטפל שדוד מתאר כ”איש רגיש ונעים הליכות בצורה בלתי רגילה”.

המארחים היו אמו של דוד ובן זוגה, המשורר אהרן שבתאי בן ה־88, ידען מופלג שגם לומד תורה וגם, להבדיל, כתבים נוצריים ואת הקוראן, ותרגם לעברית את כל המיתולוגיה היוונית.

הסכמתם לאירוח לא הייתה מובנת מאליה. בבוקר אותו יום הזהירה אמו של דוד, נסערת מהמצב במדינה: “דוד, אסור לדבר עם הימנים הקיצוניים האלו!”. אבל בערב כבר פתחה את הדלת, ולדברי דוד היא עשתה זאת באומץ.

הערב לא התחיל בקלות. אהרן ביקש להישאר בכורסה שלו בסלון ולא רצה להיפגש עם מנחם, ובסוף הסכים לשבת “עשר דקות, כדי לעזור לי להסביר למנחם למה הוא טועה” תיאר דוד. היו רגעים מתוחים: אין מזוזות בבית, המטבח אינו כשר, ומעולם לא ישב שם אדם עם כיפה ופאות. האם שאלה על שירות צבאי ועל המציאות ביהודה ושומרון, ושיתפה בכאב העמוק שלה מהמצב במדינה. ולאט לאט, כתב דוד, “התחילה שיחה”.

נקודות מחברות

את התוכן הפנימי של המפגש מנחם מעדיף להשאיר בין כותלי הבית, אבל את החוויה הוא מתאר בבהירות: “הייתה חוויה מאוד חזקה של מהפך, של שינוי. ההתחלה הייתה עם הרבה מאוד חשדנות, מרחק ודיסטנס וכמעט איבה, ואחרי שיחה ארוכה זה השתנה מאוד”.

לדבריו, חלק מההסבר הוא שבני הבית אינם רגילים לדון עם אנשים מחוץ למעגל שלהם: “דברים שהיו להם מאוד ברורים ובטוחים, ופתאום הם שמעו כיוון ממש אחר, ותשובות לשאלות. זה משא ומתן, ולא תמיד קל”. כשהשיחה בנושא מסוים הגיעה למבוי סתום, הוא לא ניסה לנצח בה: “עברנו נושא. כי זה הפך ללא מוצא”.
ואז בא הרגע שמנחם מספר עליו בחום: “אמרתי להם: למה אתם כל כך מדוכאים? חבל על הבריאות שלכם. עזרתי להם, אפילו לפי ההשקפה שלהם שהמצב במדינה איום ונורא – למצוא נקודות טובות להיות בשמחה, להיות יותר באופטימיות, הנה למרץ יהיו יותר מנדטים הפעם, קחו את זה בשתי ידיים, תהיו מבסוטים, בשבילכם”. אחר כך עברה השיחה לעניינים משפחתיים, “למדנו יחד, קיבלו קצת מהאור של התורה והחסידות, וזה עשה אווירה מדהימה ממש”.

מתוך השיחה צמחו גם רגעים של חיבור. אהרן החל לשיר את טעמי המקרא בפסוקי פרשת הבר מצווה שלו, שהייתה לפני 75 שנה, ומנחם ידע להרחיב עליה. פניו של מנחם אורו כששמע את אהרן מצטט גמרא ומשנה, ופניו של אהרן אורו כשמנחם סיפר שקרא את אבות ישורון, ביאליק ועגנון. דוד גם שם לב שמנחם ידע לעמוד על עקרונותיו בנחישות, ועשה זאת בצורה מכבדת ונעימה, בלי להיבהל מהתגובות הראשוניות, ושגם אהרן ואמו נשארו יציבים בעמדותיהם. “הדגמנו”, כתב, “שאפשר לא להסכים ולהישאר יחד בשיחה מכבדת”.

בסוף הערב התאמץ אהרן לקום מהכורסה, לחץ את ידו של מנחם ואמר לו שהוא איש טוב ושהוא שמח להכיר אותו. “הסתכלתי על שלושתם עומדים יחד, אהרן, אמא ומנחם, ונפרדים רק בגלל השעה המאוחרת”, מתאר דוד, “כולם עם רצון לשיחת המשך, והרגשתי דיגדוגים משמחים של תקווה”.

מנחם, שבעיניו הערב היה פנימי ועמוק הרבה מעבר למה שניתן לכתוב, מסכם: “היה מאוד מאוד מיוחד מבחינתי. מטבע הדברים התיאור המרגש שדוד כתב לא מבטא עד הסוף את העצמה הפנימית שהייתה שם”.

ואולי זה בדיוק העניין: את החלק החשוב באמת של שיחה כזו לא רואים מבחוץ, וכדי להגיע אליו צריך קודם כול לפתוח את הדלת.