לפני כשבוע נתבקשתי להגיע להתוועד עם בנות תיכון יעלת חן, התוועדות הכנה לר”ה.
פתחתי ספרים, חיפשתי ניגונים מתאימים ויצאתי לדרך.
הגעתי לתיכון ובבת אחת נזרקתי מעולם הילדים שבגן, פתיחת שנה, ילדים קטנים, חדשים, חמודים ולפעמים גם… בוכים, אל עולם מופלא אחר.
לא דבר של מה בכך הוא להתוועד עם בנות התיכון. כמו לקבל כרטיס כניסה בחזרה לעבר, להיות צעירה בכמה עשורים, להתחבר לקצב אחר עם הרבה שמחת חיים.
אפשר להגיד שיותר ממה שעשתה האורחת עם בעלות הבית עשו בעלות הבית עם האורחת.
נושא ההתוועדות, הכנה לחג, היה: “מה עושים בר”ה?”
כמובן, כמו שלמדנו כולן, התשובה הראשונה הייתה: ממליכים את ה’.
אבל איך ממליכים את ה’?
געוואלד, איזה פחד! ה’ כ”כ גדול ואנחנו כ”כ קטנים, כ”כ חד פעמיים, כ”כ מועדים לטעויות, ובעיקר כ”כ רחוקים.
רק מלקרוא את מילות התפילה של ר”ה – ישר לברוח ולהתחבא מתחת לפוך.
ה’ דן את כל באי עולם, מי במים ומי באש, מי בקיצו ומי לא בקיצו.. איך אומרים – ה’ ישמור…
ואז באה החסידות וממתיקה את העניינים.
מה נבהלתם? הכל הצגה. ה’ דן את כל באי עולם, לא אתכם. את ההודים, הסינים, האנגלים, הצרפתים, הסרילנקים, היפנים, את כולם הוא דן.
מכם הוא מבקש רק דבר אחד – תנו לי חשק להמשיך למלוך על העולם. “אהבתי אתכם אמר ה'”. לא משנה לי אם אתם רחוקים או קרובים, צדיקים או רשעים, מקיימים את המצוות או לא, אני אוהב את עצם המהות שלכם, את זה שאתם יהודים, חלק אלוק ממעל ממש.
את הפער בינינו ממילא לא תוכלו למלא, נניח לזה כעת, נדבר על זה ביום כיפור. עכשיו רק תמליכו אותי, תיזכרו במי שאתם – בנים אהובים לה’ אלוקיכם, ותתקעו בשופר. זה התענוג שלי.
וחשבתי לעצמי, איזה נחמד זה היה אם כל ילד היה יכול להרגיש את האהבה העצמית הבלתי תלויה בדבר של ההורים אליו. אם כל ילד היה יודע שכמו אצל ה’, גם אצל אמא שמורה לו פינה של אהבה, בלי קשר לאיך שהוא מתנהג. פינת מרגוע ובטחון, גם אם הוא משך היום לאחותו בקוקו, ואפילו אם הוא שפך את השוקו על הרצפה ורץ עם השלוק בכל הבית.
ואיך ילד כזה יוצא אל התמודדויות החיים שבחוץ. עם ענן גדול של אהבה אופף אותו, עם בטחון שהוא הולך עכשיו לגן ומחכה לו אמא אוהבת בבית. אמא שמשדרת לו בטחון במה שהוא. שעוזרת לו להסתגל לגן, גם בלי להיות שם (ובלי להתחבא מאחורי הדלת, שהוא לא יראה שהיא רואה). ילד כזה שבתוך התיק ארוז לו הסנדוויץ’ והפרי והבייגל’ה, ובתוך הלב והראש הוא ארז את כל המילים הטובות של אבא ואמא, שנוסכות בו ביטחון שגם בחוץ טוב, שאפשר להיפרד ולחזור ולהיפגש מחדש. ואמא מחכה לו עם הרבה אהבה והרבה שלוקים.
ועל זה שהוא מטפטף בכל הבית? על זה נדבר ביום כיפור.
תודה גדולה לאורה מימון, מנהלת גני ‘תורת חיים’ בירושלים ומנחת הורים על פי החסידות!
לתגובות: derech.pnimi@gmail.com.