לאחרונה יצאו שמואל ומושקי חייקין מירושלים, הורים לשלושה ילדים, לשליחות בחיפה, והצטרפו לאלעזר ומעין ריגר, הפועלים ב”בית גל עיני” בעיר כבר מספר שנים. מושקי מספרת על הדרך שהובילה אותם מקרית משה בירושלים לשם.

קצת עלינו 

שמואל גדל בציבור הדתי-לאומי, בגיל 16 בערך הגיע לישיבת דורשי ביצהר, משם למעצר והרחקה שהובילו אותו ללמוד בתום ודעת בירושלים שחיזקה אצלו את הזהות החב”דית. בתור בחור נסע פעמיים לשליחות בהודו יחד עם אחי הדר־יוסף־תם. 

אני, מושקי, נולדתי בשבות רחל, להורים שהתקרבו לחב”ד דרך הרב גינזבורג. כשהייתי בכיתה ב’ עברנו לקרית משה בירושלים כדי להיות פחות רחוקים מבית הספר שבו למדתי (בית חיה מושקא בגילה), משם המשכתי במסלול החב”די של תיכון בית חנה ולאחר מכן מכללת בית רבקה. בעצת הרב גינזבורג שליט”א המשכתי ללימודי תורת הנפש אחרי התואר. 

איך הגיע הרצון לשליחות בכלל?

גדלתי על זה שאנחנו שליחים (ושכל יהודי הוא חב”דניק… ראה תניא שם שם), בכל מקום. גם אם אני גרה בכפר חב”ד, או בגבעת שאול – אני שליחה. יש לי חברה טובה, בת של משפחת נוטיק, היא גדלה ברחוב זית רענן בירושלים – ליבה של שכונה חרדית מובהקת, ועל הדלת שלהם היה שלט: בית חב”ד משפחת נוטיק. וכששאלתי אותה על זה היא הסבירה לי שכל יהודי הוא שליח בכל מקום וזה מאד ליווה אותי. תמיד הרגשתי שליחה.

אחרי החתונה גרנו ליד ההורים שלי, בקהילה שבינתיים צמחה לה בקרית משה, ולשמואל היה ברור שצ’יק צ’אק ואנחנו עוברים מכאן לשליחות. אני מצידי – היה לי טוב, גדלתי על כך שבכל מקום אדם הוא שליח ולא ראיתי צורך לעבור דירה בשביל שיקראו לזה שליחות. כשנולדו הילדים הרגשתי כמה זה מקל ומעודד להיות קרובים להורים ולהיעזר בהם וגם כמה התמיכה של הקהילה משמעותית ותורמת לכך שנגדל את הילדים בכיף. משנה לשנה התעצמה אצלי התחושה שכך צריך להיות כי השליחות הראשית שלי היא להביא ילדים לעולם וכל השאר אמור לשרת את זה. 

כשלוש שנים אחרי החתונה ‘נפתחו’ השמיים אחרי תקופת קורונה ארוכה ואנחנו מצאנו את עצמנו, ללא הכנה מוקדמת כל־כך, טסים לפתוח את הבית חב”ד של הרב דרור שאול בדרמקוט (בפורים התחילו לדבר על פתיחת השמיים, ובראש חודש ניסן כבר היינו שם). כששאלנו את הרב אם לנסוע התשובה הייתה שכן, בתור שליחות זמנית, ושכשנחזור נצא לשליחות משלנו. 

היינו שם חודשיים וחצי, עד אמצע סיוון, ואז חזרנו כדי שאסיים את התואר. התחלנו לחפש שליחות. ראינו שמחפשים בבית שרה באיתמר אם־בית יחד עם עוד משרה לבעל. הייתי בדרך לראיון ופספסתי את האוטובוס ובינתיים הגיעה תשובה מהרב: להשקיע במוסדות הקיימים בקהילה – זו תהיה השליחות שלנו. אז נשארנו בקרית משה עוד שנה ושנתיים ושלוש ואני כבר חשבתי שזהו, התמקמנו. היה לנו טוב, מלא חברים, מלא אירועים, מלא משפחה, קהילתיות. אוויר הרים צלול כיין, מוסדות נהדרים, שכנים מקסימים ודירה נדירה. ובקיצור, מאד מאד נח. 

ובכל זאת, ניקר בנו הרצון לזוז, לצאת, לפרוץ לכיוונים חדשים, ליזום וליצור. אז המשכנו לחפש את עצמנו ואת מה שקראנו לו – השליחות שלנו. 

לקראת חג השבועות האחרון השתתפתי ב’ריטריט’ שיונה הס ארגנה לנשות הקהילה ממקומות שונים בארץ, פגשתי שם נשים שגדלו בירושלים ועברו ליצהר או למקום אחר (ולהפך) וכל אחת מבחינתה זה היה הצעד הנכון לחיים. והבנתי שזה לא משנה איפה את גרה, יש משהו משמעותי בלצאת מתיבת הנח בה גדלת, בין אם היא נוחה ובין אם לא, וללכת למקום אחר, ולא משנה מה הוא. יכול להיות שהמקום בו גדלתי הוא מקום השליחות של מישהי אחרת.

אחרי חג שבועות הייתה לנו שבת משפחתית ובעלי דיבר באריכות עם אחיו הגדול. המסקנה הסופית מהשיחה הייתה שנבחר יעד בחו”ל שאנחנו טסים אליו לשליחות ואחיו יממן את הכרטיסים. 

ידעתי שמימון הכרטיסים הוא לא המונע מלצאת לשליחות, אלא מלא מניעים אחרים שלנו, אבל זה כן הניע אותנו להתחיל לחפש. דיברנו עם בית חב”ד דרמסלה שכבר מצאו שליחים, פנינו לרישיקש שאמרו שנבוא בחורף יותר שפוי, עברנו לקולמבו שגם שם משהו נתקע ואז הגיעה הצעה של זוג שליחים באיזה אי באוקיינוס השקט.

הם חיפשו זוג שיצטרף אליהם וינהל את הפעילות החינוכית שהם עושים. התחלנו לבדוק את הפרטים, הרב עודד מאד את השליחות הזו והיינו בטוחים שהנה הגענו ליעד ותכף ממריאים. אין מקווה באזור, אוכל כשר, מוסדות חינוך יחד עם ילדים גויים וכך גם המורות, חם שם מאד והנסיעה כוללת שיט במעבורת. בקיצור שליחות עם כל המאפיינים. בשכל היה נראה הגיוני שנלך לשם (עד כמה שהגיוני לנסוע עם שלושה ילדים לסוף העולם כדי לנהל גן רב-גילאי שמונה כ-20 ילדים, כן?). אבל ברגש לא הרגשתי שאני מתחברת. 

אחרי שלושה שבועות של שיחות ליליות עם השליחים (מכיוון שהפרש השעות גדול היה יוצא לשבת כשאצלנו בסביבות אחת בלילה), הכנה ודרכונים – השליחות הזו ירדה מהפרק. הרגשתי מאוכזבת ודחויה מאד. הנה עוד מקום שלא רוצה אותנו, ‘בטח בגלל שאנחנו “גינזבורגרים”‘ עבר לי הרהור בראש. ואז החלטנו לעשות סטופ.

אמרתי לשמואל שכרגע לא שומעים הצעות שליחות חדשות וישבנו עם עצמנו לעשות חושבים. בחסידות מוסבר שהקב”ה ברא את העולם ובתוכו הוא שתל אותנו, כל אדם, עם תכונות מסוימות וכשרונות מסוימים שאיתם ה’ רוצה שנתקן את העולם. חשבנו מה הכשרונות שיש לכל אחד מאיתנו, ולמה אנחנו מתאימים. יחד גיבשנו את הרצונות שלנו ואת הציור הרצוי. זה היה הכלל: לגור בסביבה לא דתית, לשלוח את הילדים למוסדות נורמליים ולפעול בתחומים שאנחנו חזקים בהם ומתחברים אליהם. כתבנו הכל על דף והלכנו לישון. 

אחרי כמה ימים ראינו שריגר מפרסמים שהם מחפשים זוג שיצטרף אליהם לשליחות בחיפה. קודם כל הודעתי לשמואל שזה “היה לא תהיה” מבחינתי ואני לשם לא עוברת. אחר כך קפצנו לשבת. מצד אחד התלהבתי מאד, מצד שני המרחק והחום והעיר הישנה והדוחה שזקוקה לפינוי-בינוי בעיניי – מאוד לא מתאימים לי. התלבטנו מאד ובסוף כתבנו לרב את הדברים: המחשבה לעבור לגור במקום אחר, ולעשות את אותם דברים שאנחנו עושים כאן – עבודה, חינוך ילדים, שיעור בבית והעיקר להתחכך עם אנשים ממעגל יותר רחב. התשובה של הרב הייתה חיובית בהחלט והחלטנו ללכת על זה.

שיתוף פעולה עם ריגר, התוכנית לפעילות והאתגרים

קודם כל – באנו להיות חברים של ריגר. כשהבנתי כמה משמעותית לי הקהילה שהייתי בה, החלטתי שליצור קהילה עבור שליחים זה דבר חשוב. הלוואי ונצליח. לגבי תוכנית פעולה – אין תוכנית פעולה ברורה או תפקיד מוגדר. הרעיון שלנו הוא לצאת מאזור הנוחות, לעשות “לך לך” – ולגור במקום קצת פחות דתי על מנת להתחכך עם יותר אנשים שבמעגל הפחות פנימי שלנו. בפועל חוץ מלהאיר פנים ולומר בוקר טוב לכל מי שאני פוגשת ברחוב אין ביטוי בינתיים לשליחות. עבודה אנחנו עוד מחפשים ואני מתפללת שניכנס לעשייה חיובית ושמחה.

מבחינת תנאים זה מקום מאד נח לשליחות, הוא לא באמת רחוק, יש כאן מוסדות טובים (לא כמו בקרית משה אבל בכל זאת סוג של מוסדות חב”ד ולא איזה בית ספר מעורב יהודים וגויים) וכל פעם שקצת מאתגר לי איתם אני מזכירה לעצמי שבשביל איכות חיים היינו נשארים בירושלים וכרגע אנחנו בשליחות, וזה המחיר.

קרוב מאד לכאן יש אזור חרדי מפותח, יש שם חנויות שמוכרות אוכל בהכשר טוב, יש פה באזור מקווה טהרה, קהילה חב”דית, בית מרחץ עירוני שהוא בעצם מקווה גברים ובערך כל מה שיהודי חסידי צריך בסביבתו. 

וגם בקטע של יישוב הארץ, הגעתי למסקנה שאנחנו הכי קיצוניים מכל האחים הגבעונים שלנו כי יש לנו ערבים שגרים ממש יחד איתנו ברחוב… 

ביום שהגענו לכאן (א’ חשון) קראתי בהשגחה פרטית את הפתגם היומי מלוח “היום יום” שמאד חיזק אותי: “כ”ק אאמו”ר (הרש”ב) אמר לאחד על יחידות: מאז שאמר הקב”ה לאברהם אבינו ע”ה “לך לך מארצך גו'” וכתיב “ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה” – הותחל סוד הבירורים ועל פי גזירת ההשגחה העליונה האדם הולך למסעיו במקום אשר הניצוצות הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם. הצדיקים שהם בעלי ראיה רואים באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם והולכים שמה בעצמם. ועמא דבר [פשוטי העם שבחוץ], הנה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות [הקב”ה] מסבב כמה עילות וסיבות שיבואו למקום ההוא, שם הוטלה עליהם העבודה בעבודת הבירורים”.

מאחלת לכולנו שנהנה מה’לך לך’ שלנו, גם אם זה לא כולל מעבר דירה, ושנהפוך את העולם לטוב יותר!

התרגשות בחיפה

משפחת ריגר קיבלה את הצטרפות משפחת חייקין בשמחה מאד גדולה, ומעין הגיבה לכתבה:

“זה מרגש מאוד שהמשפחה באה. אהבתי מאוד את מה שמושקי אמרה, שבמקום לעשות את כל מה שהם עושים בירושלים הם יעשו אותו דבר בחיפה, ואם יצליחו לעשות יותר מזה, מה טוב. כבר עצם זה שהם באים, נמצאים לידנו ועושים כאן את מה שהם עושים תמיד, זה משמעותי מאוד ונכון. אנחנו מברכים אותם ומאחלים להם הצלחה, ומאמינה בעזרת השם שהם יעזרו לנו להגדיל את הפעילות. כבר יש בקהילה חברים ששמחים שהם מגיעים ומחכים להכיר אותם”.