איזה נחיתה זאת היתה. לא נחיתה, התרסקות. לצאת מהחגים ישר למציאות. אחרי שריחפתי בין עננים, קשרתי לה’ כתרים, החלטתי החלטות טובות והסתכלתי במשקפיים ורודות. אין מציאות, אין עוד מלבדו, מלוא כל הארץ כבודו ופתאום בום טראח. אולי יש כאלה שיש להם נחיתה נעימה כזאת שלאט לאט מנמיכים טוס, בעדינות נושקים לקרקע, וכולם מוחאים להם כפיים ושרים הבאנו שלום עליכם. אולי יש כאלה שלא נוחתים מהחגים אלא רק ממריאים מהם, אצלי זה לא היה ככה השנה. וזה כאב.

כי מייד ברגע שפתחתי את העיניים בבקר איסרו חג, המציאות חיכתה לי במלוא הדרה. השיחה שצריך לעשות עם זאתי, המכתב שצריך לכתוב לזה, איש צוות שחסר, תקציב שחסר, המקום החסר. ריבונו של עולם לא דיברנו שאתה מסדר את זה? התפללתי על זה!

 מה קורה.. לאן נעלמו החגים? אין אף חג לרפואה בחודש חשוון, כלום.

לוח השנה שלי במכשיר מראה שעוד 52 ימים לחנוכה. הצילו מישהו מוציא אותי מפה?

ניסיתי לנחם את עצמי בלימוד שירומם אותי חזרה למציאות האמיתית שאין עוד מלבדו, והתחלתי לקרוא:

“עם סיומו של חודש תשרי, החודש השביעי – אנו שבעים שובע נפשי מכל האורות העליונים שנמשכו בימי חודש תשרי. מתוך השובע הזה צריכים אנו להתחיל את עבודת כללות כל השנה. ישנו מנהג ישראל, “מנהג ישראל תורה היא” – שבסוף “שמחת תורה” עולה גבאי בית הכנסת לבימה, מכה בידו ומכריז: “ויעקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ“.בגמר כל החגים וכל האורות וכל ההמשכות – על כל אחד ואחד להתחיל בעבודת האיש הפרטי של “וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ” עבודה זאת שבבחינת ” וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ” שייכת בעיקר לחודש חשון הבעל”ט – כאשר יעקב הולך לדרכו מתוך השובע של כל חגי חודש תשרי.”

בהמשך מסביר הרב שחודש חשוון הוא חודש מיוחד במינו, החודש היחיד שאין בו חגים (אין חגים כבר אמרנו?)

אז בעצם כל חודש חשון הוא בבחינת להפוך את המר למתוק בכח חודש תשרי שקדם לו. את החושך הופכים לאור ע”י כל חגי חודש תשרי ואח”כ ע”י העבודה שנקראת  “וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ” מקבלים כח נעלה עוד יותר להפוך גם את המר למתוק, להפוך ולהמתיק את טעמם המר של החיים.

אוקיי אז איך עושים את זה?

כשאתה עובר את כל החגים ומקבל כ”כ הרבה שפע רוחני וגשמי ואז אתה מנתב את זה לעבודה ומרגיש שאתה יכול לאהוב את כל עם ישראל באמת! אהבת ישראל זה כל הסיפור! “

עכשיו תהיו איתי רגע – השנה ראש השנה יצא בשבת. תקענו בשופר בשבת? לא! למה? כי בשנה שיוצא ראש השנה בשבת אין צורך בתקיעת השופר. השבת עצמה – עונג השבת שלנו עושה עונג נפלא בשמים. אין לקב”ה צורך בעונג תקיעת השופר.

ומה עם חודש חשוון?

בכל החודשים יש איזה תאריך שגורם לנו להתאחד סביבו ולהרבות באהבה ישראל. יש חודשים בהם יש חגים, ויושבים יחד ואוכלים ושותים ויש חודשים שיש בהם צומות, ונזכרים בצער החורבן, בזה שבעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש ומרבים באהבת ישראל, אבל אין אף חודש שאין בו כלום, חוץ מחודש חשוון.

אז אם אין, כנראה שלא צריך! כמו שאם לא תוקעים בשופר כנראה שלא צריך כי יש לקב”ה כבר עונג מן השבת, כך גם כאן – אם בחודש חשוון אין שום תאריך שגורם לנו עם ישראל להתאחד סביבו, כנראה שלא צריך בשביל זה תאריך, מפני שכל חודש חשוון הוא חודש שמסוגל לאהבה. תאהבו את עצמכן, תאהבו את האיש, תאהבו את הילדים שלכם, את השכנים, את החברים, את העמיתים לעבודה. חשוון הוא חודש האהבה. אך איזה מתיקות. עכשיו אפשר להכנס לשיגרה בנחת ולחכות לחנוכה שיבוא.

נכתב מתוך “מבחר שיעורי התבוננות – התשע”א, חודש חשוון”

הטור הוא תקציר מאמר שיודפס אי”ה ב’מתקדמים ביחד’ הקרוב. הצטרפו למנויים: https://docs.google.com/forms/d/1RR9C0rsAUM2AxJVVboQwREGbO1ThTdZ2nnZ-DPCmT44/edit