שליחי גל עיני מרחבי הארץ הגיעו לחגוג את שמחת תורה עם השליחים בנווה צדק, והפכו את ההקפות לפרץ של שירה ושמחה בלב הברים והמסעדות של תל אביב.

קיבוץ שליחים מיוחד התקיים השנה בתל אביב. משפחות ריגר מחיפה, קלר מבאר־שבע ובן־יעקב מרימונים הגיעו לחגוג עם משפחת גרונר, השליחים בנווה צדק, ועם חבריהם משפחות קליין ולוינגר – שיחד איתם מפעילים את בית הכנסת “אליהו הנביא” בפלורנטין.

ליל הקפות

בליל החג התפללו המשפחות בבית הכנסת אליהו הנביא בפלורנטין. הרב צחי וחן קליין ארגנו שם סעודת חג פתוחה לציבור הרחב, ועל יד השולחנות התקבצו משפחות, חבר’ה מהשכונה ואורחים. אחרי התפילה יצאו להקפות במסלול שתואם מראש עם ישיבות ובתי כנסת נוספים באזור, ובהם ישיבת “עוז ואמונה”.

“היה ממש נהר זורם של אנשים וריקודים בשכונה, בלב הברים והמסעדות”, מספרת תחיה בן יעקב. בכל רחוב שעברה בו התהלוכה הצטרפו אליה עוד אנשים. “הרבה אנשים ניגשו ובקשו לנשק את ספרי התורה, להחזיק אותם, לרקוד, להצטרף ולמחוא כפיים”. בדרך עברו גם בכמה מבתי הכנסת הקטנים בשכונה, שהפעילות בהם הייתה, לצערנו, מצומצמת מאוד, ואחר כך חזרו לאליהו הנביא לסעודה.

יעל גרונר מספרת שבאופן מיוחד נחרט בזיכרון החג בשנה שעברה, שהתקיים מיד אחרי חזרת החטופים ונתן להקפות משמעות חזקה ואווירה מיוחדת. “זה היה בדיוק אחרי שכל החטופים חזרו, אז זה היה ממש חזק”.

התורה יוצאת לרחוב

גם בבוקר המשיכו הריקודים. המשפחות נפגשו עם בחורי ישיבת אורות שאול, ובתהלוכה קטנה יותר, של כמה גברים, מספר דומה של נשים וכמה ילדים, יצאו שוב לרחובות עם ספרי התורה. “היו אנשים שמאוד התלהבו ושמחו להחזיק את ספרי התורה ולרקוד”, מספרת תחיה, ואפילו נהגים צפרו בהזדהות. לדבריה לא נתקלו בתגובות שליליות או במתנגדים.

משם המשיכו לפארק המסילה. “שם היה הרבה יותר אוויר”, היא אומרת. “אנשים היו בפנאי, לא בעיסוקים, ישבו ופתחו שיחות”. יהודי אחד שהסתובב שם עם בנו התחיל לשוחח עם המשפחות והמשיך ללכת לצידן, עד שהגיע איתן לבית משפחת גרונר וביקש להצטרף גם לסעודה. בדרך אמרו אנשים רבים תודה: “תודה רבה שאתם פה, תודה רבה שאתם מזכירים לנו את הזהות שלנו, תודה רבה על ההזדמנות לתת לילדה לנשק את הספר תורה”.

הסעודה נערכה בבית משפחת גרונר, ובסבב שהתקיים בה סיפר כל אחד איזו מצווה מהתורה מדברת אליו ונוגעת בו. אלעזר ומעין ריגר התארחו אצל הוריה של מעין ריגר, משפחת לוינגר המתגוררת בלב פלורנטין, ומשפחות קלר ובן יעקב סעדו עם משפחת גרונר. המשפחות הגיעו בהרכב חלקי, בלי הבנים בחורי הישיבות שנסעו לחגוג בישיבותיהם או לחזק מקומות שליחות אחרים, ולכן היה מקום לכולם סביב השולחן, אף שהיה צפוף. “היה ממש כיף להיות יחד”, מספרת יעל גרונר.

המקדש בתוך הבית

תחיה שאלה את האורח בסעודה איך זה לגור בתל אביב. “את רואה איך זה נראה פה מסביב?” – השיב, “אין ברירה אלא לעשות את המקדש בתוך הבית שלי. כל העבודה היא בתוך הבית שלי”.

אחד מרחובות התהלוכה היה רחוב ידידיה פרנקל, על שם הרב יצחק ידידיה פרנקל, רבה האשכנזי של תל אביב וחמיו של הרב ישראל מאיר לאו, שהתגורר בפלורנטין. “בזמן שהלכנו ברחוב על שמו, שבדרך כלל נראה מאוד שונה, ופתאום מאות אנשים הלכו ושרו ושמחו עם התורה, זה היה רגע מיוחד”, מספרת תחיה. “בימי מלחמת העולם השנייה אנשים התלבטו אם מתאים לרקוד ולעשות שמחת תורה כשיודעים על השואה באירופה. לא רק שהוא לא מנע מאנשים לרקוד, הוא עודד אותם מאוד, ואפילו חידש את מנהג ההקפות השניות. הוא אמר שיש לרקוד לא רק במהלך החג, אלא גם ביציאתו, ולצאת לרחובות, ואפילו להוציא את ספרי התורה לרחובות”. את ההקפות השניות הנהיג הרב פרנקל בשמחת תורה תש”ג (1942) בבית הכנסת “אהבת חסד” בשכונה, מתוך הזדהות עם הקהילות היהודיות באירופה.

סרטון מתהלוכת הלילה זכה לחשיפה רחבה ברשת, עם אלפי לייקים ועשרות תגובות מכיוונים שונים, החל מזעם ויאוש (“הלך על השכונה הזו”, “זה יום אבל לאומי, אתם שמים אצבע בעין”) ועד תמיכה נלהבת (“קצת רגש יהודי! זו שמחת תורה”). הסרטון עורר דיון גם בקבוצת השליחים, ואחד השליחים סיכם אותו כך: “אני אישית אהבתי יותר את התהלוכה הקטנה והחמודה שלנו למחרת, עם יותר חן ותקשורת עם מי שפגשנו. אבל כנראה היה משהו גם בעוצמות של ההמונים ששרו ורקדו יחד. מהתגובות בפייסבוק נראה שזה עשה טוב להרבה אנשים”.

מהחוויה העוצמתית נשארה שאלה: “תהינו כל הזמן איך עושים לדבר כזה המשכיות. אנשים התלהבו, ראו והיו רוצים להיות חלק, אבל לא ידענו באמת איך לתת לאור המקיף הזה דרך להפוך לאור פנימי”. “ויעקב הלך לדרכו”, ועם השאלה הזאת משפחת גרונר הולכת עם הפנים קדימה לשנה של שליחות ועשייה ברוכה מלאת פירות בע”ה.