הרבנית רבקה שפירא ע”ה, שייסדה יחד עם בעלה, הרב משה שפירא ז”ל, את מדרשת שובה בעפרה, נפטרה בכ”ד באלול תשפ”ו. לכבוד ה’שלושים’ לפטירתה, בנה, ר’ איציק שפירא, משתף ברגעים מחייה.

שבועיים וחצי לפני שאמא נפטרה, ביום שני, היא הייתה בחתונה של הנכדה שלי. הרב יצחק גינזבורג היה שם. אחרי החופה, כשעמד ללכת, הוא כבר ישב ברכב, ופתאום אמרו לו שאמא הגיעה. היא ניגשה לחלון, והוא פתח את הדלת, יצא מהרכב ונעמד מולה.

והיא נפרדה ממנו. ממש מילות פרידה, כמו מילות סיכום. היא התחילה לבכות ואמרה לו שכל המשפחה יונקת ממנו. ואפילו כשהגיע החתן, הדבר הראשון ששאלה אותו היה אם הוא קשור לרב גינזבורג. במפגש עם הרב צולמו כמה תמונות, ככל שהיה אפשר לתפוס, עם כל האנשים שהצטופפו מסביב. זה היה מחזה מיוחד.

הפרידה הזאת הייתה כמו סגירת מעגל. מאז היא פגשה כמעט רק את המשפחה. בעצם זו הייתה הפגישה המשמעותית האחרונה שלה בחיים.

אחרי החתונה היא השתעלה הרבה. חשבנו שזו דלקת ריאות, או משהו במערכת העיכול שגרם לה לשיעול. היא לא הסכימה לקחת אנטיביוטיקה, ובכלל לא כל כך רצתה תרופות. היא נחלשה, אבל ביום רביעי בלילה היא עוד הלכה בבית חופשי, מתפקדת וצלולה לגמרי. אחר כך הבנו שזה כנראה היה משהו אחר.

בין שמים לארץ

הימים האחרונים היו ימים מאוד מאוד נחמדים, ומיוחדים. בחמישי, בשישי ובשבת היא התחילה לדבר כאילו היא כבר למעלה. היא אמרה במפורש שהיא בדרך למעלה. ולא רק “בדרך”, היא אמרה משהו ממש מפתיע: “אמרו לי שנפטרתי, ואמרו לי שאמרו גם לכם. אז למה אתם לא לוקחים אותי ללוויה?” היא דיברה גם מכאן וגם משם.

היא גם אמרה שאבא וסבא שלי, אבא שלה, מחכים לה: “הם רוצים שאני אהיה שם, ואתם רוצים שאני אהיה פה”. אח שלי אמר לה שהרוב קובע, והרוב זה כל הצאצאים, ברוך ה’. היא אמרה שהיא “שומעת”.

בדרך כלל, כשלומדים את הגמרא על פטירה קשה ופטירה קלה, מבינים שהקשה היא כמו צמר שמסתבך בקוצים, והקלה כמו שערה שיוצאת מחלב. אבל יש כאן הבדל משמעותי יותר. מי שמזוהה עם הגוף, כשמושכים ממנו את הנשמה, הוא כמו קוץ שמתעקש להישאר ורוצה לסחוב אותה למטה, והכול מסתבך. ומי שכבר מזוהה לגמרי עם הנשמה, אצלו זה הפוך: לא מוציאים את הנשמה מהגוף, אלא הגוף נשלף מהנשמה בקלות. הכול אצלו כבר מאיר, והגוף נראה לו כמו קופסה שאפשר לומר עליה: “תניחו אותה במקומה”.

וזה בדיוק מה שהיא אמרה: “אני כבר למעלה. תיקחו את הגוף ותניחו אותו במקומו”. היא ממש יצאה מפתח זה ונכנסה לפתח אחר.

במוצאי שבת היא השתעלה חזק. התלבטנו מה לעשות והזמנו רופא. הרופא אמר שהשיעול לא קשור, ושזו לא דלקת ריאות ולא כלום. לדבריו, אלה שלבים של תהליך גסיסה: היא כבר לא פה, והיא בשלבים של פרידה.

אני נתקעתי באותו מוצאי שבת בסליחות הראשונות בירושלים, והגעתי בערך באמצע הפרידה.

בבית התאספו כשמונים צאצאים, הילדים, הנכדים והנינים, כדי להתברך ממנה ולהיפרד. מתוך ארבעים ותשעה נכדים הגיעו ארבעים וארבעה. ובמשך ארבע וחצי שעות היא נפרדה מכל אחד ואחת. אחד־אחד.

היא ראתה כל אחד, ומיד ידעה מי הוא. לפעמים אמרה מילים, לפעמים רמזים. היא הייתה נוכחת לגמרי. היו הרבה ניגונים ותפילות, והבית היה מלא עד אפס מקום. גם הפטירה לא הייתה משיכה מלמטה, אלא משיכה מלמעלה.

היא ראתה את בניה, הנכד שלה, הבן של מתניה, שעומד להתחתן. היא קראה לו: “בניה, בוא”. ואמרה לו: “אני מאוד רוצה להיות בחתונה שלך”. ואז הוסיפה: “אבל רק אם השם יסכים. אתה מסכים?”. בזה היא סיכמה הכול, ובזה הסתיימה השיחה ביניהם.

ואז התחילו לרקוד. היא נתנה יד לאחד מצד אחד ויד לאחד מהצד השני, ורקדו סביבה ריקודי חתונה, כאילו עכשיו זו החתונה.

אחרי שכולם נפרדו ממנה, היא שתקה, וכולם עמדו מסביב. זה היה מעמד מדהים. למחרת, ביום ראשון בצהריים, היא נפטרה.

אשה פורצת דרך

כשאבא, ר’ משה, היה קטן, הוא היה חולה ברגליו ואושפז תקופות ארוכות. הבדידות ותחושת “אבי ואמי עזבוני” נתנו לו המון זמן וזווית התבוננות מיוחדת על החיים. בתלמוד תורה הוא לא הצליח להשלים את הפער, ולכן ירד כיתה ועבר בית ספר. כך הוא הפך לחבר ילדות של הרב עדין אבן ישראל. לימים הקימו השניים את חבורת שלהבת, ואמא הצטרפה אליה כשלמדה באוניברסיטה העברית, ושם הכירה את אבא.

באותם ימים לימוד תורה לנשים היה כמעט בסוד, ולא היה דבר מקובל. את מדרשת שובה הקימו אבא ואמא עם שבע־שמונה בנות בלבד. היא לא הייתה כמו מכון אורה. מכון אורה היה בעיקר לבעלות תשובה ולמי שרוצה להתחזק, ושובה פנתה גם לדתיות וגם לחוזרות בתשובה.

אבא אמר שזו שנה של חברות לתורה, בלי מבחנים ותארים כמו באקדמיה, אבל בו בזמן התעקש שזו תהיה מדרשה רצינית, עם לימוד רציני שכולל מבחנים. בהתחלה היה לאבא ואמא מאוד קשה. זו הייתה פריצת דרך. ההורים של הבנות באו בטענות: “מה זה? לשרוף שנה?” ואבא היה נפגש איתם אחד־אחד ואומר: “זה לא בזבוז של שנה. זו השנה שתעצב אותן לכל החיים”. היום כבר יש המון מוסדות כאלה.

אמא באמת אהבה ללמוד. היא הייתה יושבת שעות ולומדת. גם בהשוואה לנשים שיש להן תואר או משהו כזה, אני חושב שכמות השעות שהיא הייתה לומדת הייתה חריגה. וגם היצירתיות שלה בלימוד הייתה חריגה.

דוגמה ליצירתיות שלה היא האופן שבו לימדה זוגיות. זה היה משהו מדהים.

היה פעם ויכוח בין אחי, הרב יהושע, לבנו, הרב שלומי. הרב יהושע אמר שמה שהכי מיוחד ובולט אצלה הוא שהיא חורגת בלימוד התורה ומחדשת. והרב שלומי אמר שהזוגיות היא הדבר המדהים אצלה.

כששמעה על כל השיטות בזוגיות, היא החליטה ללמד את זה מתוך התורה, ולא רק “במקביל” אליה. היא לא לימדה רק איך להסתדר אחד עם השני, אלא מה יוצא מהמרחב שבינינו, מה הייחודיות שכל אחד מביא, ומה יוצרים ביחד.

מה שעניין אותה ללמד הוא להבין, דווקא במקומות שמאוד מפריעים לנו, שאיש ואישה הם שונים, ולהסביר טוב ולהגדיר טוב את המהות של כל אחד מהם. מבחינתה, זה נקרא ללמוד זוגיות. הלימוד על ההבדל במהות בין איש לאשה מתוך התורה הוא משהו שהיא קצת המציאה בעצמה. הדברים יצאו בספרה “שניהם כאחד”.

ללמוד זוגיות זה להבין באמת מי אנחנו. אחרי זה מסתדרים. ללמוד איך להסתדר זה סתם, זה לא לימוד, וזה גם לא נוגע בשורש הבעיה. שורש הבעיה הוא שאנחנו לא מבינים. וכל השפה שלנו היא בעצם ההבדל בין האיש והאשה.

יהי זכרה ברוך.

‘שלושים’ במדרשת שובה

מדרשת שובה מזמינה את התלמידות האוהבות מהשנים הרבות לאזכרה במדרשה:

עם לכתה של של מורתנו האהובה הרבנית רבקה שפירא ע”ה אנחנו, תלמידותיה ואוהבותיה רוצות להפגש עוד קצת, להיפרד עוד קצת, להתחבר עוד קצת.

יום שלישי, כ”ה תשרי

17:30 – עלייה לקבר, דברי הספד ומעגל תפילה.

19:00 – ארוחה קלה במדרשת עפרה ומפגש חברות.

20:00 – התוועדות ודיבורי פרידה.