אלדד נחמן וחיה אלינור ברון נשואים 29 שנה והורים לששה. הוא יועץ חינוכי ומטפל רגשי בחינוך הבלתי פורמלי והיא מטפלת בתנועה, ובמשך שנים ארוכות היה הבית שלהם בירושלים פתוח לכל מי שחיפש סעודת שבת או שיחה טובה. בחודשיים האחרונים שהו עם כל המשפחה בפאי, עיירה קטנה בצפון תאילנד שאלפי מטיילים ישראלים עוברים בה, ופעלו שם בבית גל עיני.

לרגל חג האסיף, כשאנחנו עוצרים להתבונן בשנה שחלפה, אנחנו שמחים להגיש לפניכם ראיון חג מיוחד עם משפחת ברון. זהו סיפור על דרך ארוכה אל התשובה, על ניסיון של מחלה קשה, ועל חלום ישן שחיכה שנים רבות עד שהתגשם, דווקא ברגע שנראה הכי פחות מתאים לצאת לדרך.

שידוך בין בית הכרם לרכסים

אלדד גדל בבית הכרם שבירושלים, בבית שהיה רחוק מאוד מיהדות (“שמאל קיצוני, בלי שום קשר”, כדבריו), ואת שנות הנעורים שלו מילאו המוזיקה והצילום. חיה אלינור, לעומת זאת, גדלה בבית דתי ביישוב רכסים שבצפון. היא למדה באולפנת כפר פינס, עשתה שנתיים שירות לאומי והתחילה ללמוד חינוך מיוחד בבר־אילן. בגיל 21, מתוך אהבה לטבע ולטיולים, טסה לתאילנד, וזה היה בשבילה “המפגש הראשון עם העולם הגדול” ותחילתו של חיפוש אישי אחר קשר עם הבורא.

חודשים ספורים אחרי אותו טיול פקדה את משפחתה טרגדיה קשה מנשוא: אחותה מירי, בעלה סיני ובנם היחיד תמיר, בן שנה וארבעה חודשים, נהרגו בתאונת דרכים. אחותה הקטנה, מורן, נפצעה אנוש באותה תאונה ונותרה מחוסרת הכרה במשך ארבעה חודשים. “מכאן התחיל המסע שלי לחיבור לקדוש ברוך הוא”, מספרת חיה אלינור. התפילות לרפואת מורן, והאמונה החזקה של הוריה שהיא תתעורר ואף תזכה להקים בית משלה חיזקו אותה והשפיעו עליה עמוקות. הנס אכן קרה: מורן התעוררה, עברה שיקום ארוך, התחתנה, והיא כיום אם לשמונה ילדים. “הנס הגדול הזה עורר אותי לתשובה”, היא אומרת.

חיה אלינור המשיכה לטייל, הפעם בהודו. היה בה רצון עז להתחתן ולהקים בית, אבל גם בלבול פנימי לגבי הדרך. דבר אחד היה לה ברור: היא רוצה בית שבו הקשר לקדוש ברוך הוא יעמוד במרכז. כשחזרה מהודו שכרה חדר בתל אביב, ושם, היא מספרת, הגיעה “התעוררות גדולה”. היא החליטה שאם הזיווג שיגיע יהיה באמת “משורש נשמתה”, היא תקבל על עצמה יותר גם מבחינה רוחנית.

אלדד, מצידו, החל להתקרב ליהדות סביב גיל 28–29, אחרי שנים של עיסוק במוזיקה ובצילום, שבהן הרגיש רחוק לגמרי מהעולם הדתי. הוא זכה לגור סמוך לישיבת “מקור חיים” בירושלים, ושם הזמינו אותו ללמד צילום. בישיבה הכיר את הרב איתיאל גלעדי, הרב שאול וינגורט, הרב שניאור גודינגר וחברים נוספים. התמימות והמתיקות של בחורי הישיבה, שהיו צעירים ממנו בהרבה, קירבו אותו ליהדות. תחילה למד עם אחד הבחורים, שהיה מגיע אליו הביתה עם ספרים, ולאט לאט החליט לשמור שבת ולבנות בית יהודי. ההחלטה הזאת גבתה ממנו מחיר ממשי: הוא עזב עבודה יוקרתית בפרסום תיאטרון בתל אביב, שדרשה לעבוד גם בשבת. “כבר ידעתי שאני חייב לעשות את הצעד הזה”, הוא נזכר, “למרות שזה היה מאוד מאוד קשה”.

את הרב יצחק גינזבורג, שבעתיד הפך לדמות מרכזית בחייו, הכיר אלדד לראשונה דווקא מהצד השני: מהתקשורת, ומעבודתו כצלם עיתונות. “בתור שמאלני, הוא היה בשבילי אחד האנשים המסוכנים”, הוא מודה בחיוך. יום אחד, בחדר הבחורים במקור חיים, הבחין בלוקר של אחד התלמידים בתמונה של הרב מאחורי סורג ובריח. “שאלתי אותו מה הקשר שלך לרב הזה, והוא ענה לי: ‘זה הרב שלי’, הייתי בהלם, הבחור היה אז בן שש־עשרה בלבד”.

באותה תקופה הגיע אלדד יחד עם הרב אריה לִיפּוֹ לתל אביב, לערוך “שבת שנקין” – שבת קירוב שכללה, בין היתר, סעודה שבה סיפר אלדד על תהליך התשובה שלו. חיה אלינור, שהגיעה לאותה שבת בעיקר בשביל האוכל וללא כל עניין אישי “לחזור בתשובה”, שמעה מישהו קורא לו “אלדד” – ומשהו בשם הידהד לה. היא עצרה, ושאלה אם מדובר באלדד הצלם, מכר של אחותה מירי ז”ל. התשובה הייתה חיובית – ובאותו ערב אמר לה אלדד: “את אשתי”.

הפצה מתגלגלת

תוך זמן קצר נישאו, ויצאו לחצי שנה של טיול משותף בדרום אמריקה. “הנסיעה הייתה למטרת טיול ולא למטרת קירוב”, מדגיש אלדד, “אבל הקדוש ברוך הוא רצה אחרת”. באותם ימים היו ביבשת בתי חב”ד מעטים מאוד, וזוג דתי צעיר שמטייל יחד, שומר שבת ומתנהג אחרת מהמקובל, היה מחזה נדיר שעורר סקרנות מיידית. “פשוט ראו אותנו זוג דתי מטייל ביחד, פתאום שרואים ככה עושים אחרת, ופתאום שבת – וכל החבר’ה התחילו לשאול כל מיני שאלות”, מספר אלדד. הם מצאו את עצמם יושבים שעות עם מטיילים ומדברים על יהדות.

רגע אחד מאותו טיול זכור לאלדד במיוחד. הוא ניהל ויכוח עם קיבוצניק מהשומר הצעיר, שמאלני קיצוני. בערב שבת דפק אותו בחור על דלתם, ורצה לראות את נרות השבת ולשמוע את התפילה. כשאלדד שאל אותו מה קרה, השיב: “אני מחפש ריח של בית”. “אז הבנו מה הכיוון שלנו”, אומר אלדד, “ואת העוצמה והכוח שיש בדבר הזה”. זו הייתה, לדבריהם, הפעם הראשונה שהרגישו את עצמם שליחים, גם אם לא באופן רשמי.

בשובם ארצה עברו להתגורר בנחלאות, בשכונה שנשמה קדושה ירושלמית, כשהם מזמינים חברים לערבי נגינה. באותה תקופה החלו להתקרב יותר ויותר לרב יצחק גינזבורג, שנוכחותו הלכה והתעצמה ברקע חייהם – אם דרך מפגש פנים אל פנים, ואם, מאוחר יותר, דרך מוסדות החינוך של ילדיהם.

במקביל התחברו לרב סטבסקי, והצטרפו שניהם – אלדד כמדריך וחיה אלינור כרכזת בנות – לעבודה ב”זולה” של חצרוני, מקום ייחודי לנוער בסיכון שלא היה לו מענה קודם. במשך כארבע שנים היה זה מוקד חייהם – מוצאי שבת עם החבר’ה, וחמישי בלילה עד הבוקר. באותה תקופה, בלי ילדים משלהם עדיין, התמודדו עם קשיי פוריות, והתחזקו באמונה מתוך תמיכה וברכות שקיבלו מכמה מצדיקי הדור – הרב מרדכי אליהו, רבי רפאל לוין, רבי דוד אבוחצירא, הרב יורם אברג’ל ועוד. את אלדד ליווה באופן אישי הרב שמואל שמואלי, במרקחות שונות שהכין עבורו, והרב משה בן־טוב, צדיק המזוזות, אמר להם במפורש שיזכו לילדים. כל מפגש כזה, הם מספרים, חיזק וקירב אותם עוד יותר. תקופה מסוימת התקרב אלדד לישיבתו של הרב שלום ארוש ולעולם הברסלבי. דווקא אז החל להשתמש בשמו השני, נחמן, שם שקיבל בלידתו על שם סבו, בלי כל קשר לברסלב. “כשהתקרבתי לרבי נחמן, בסביבות גיל שלושים, התחלתי להשתמש בשם הזה, והבנתי את ערכו”, הוא מספר. אך תמיד, ברקע, עמד הרב יצחק גינזבורג.

לאחר מספר שנות ציפייה נולד בנם הבכור, נעם דוד, בנס פלאי ובלי שום טיפול. “התפילות והברכות של צדיקי הדור המתיקו את הדינים”, אומר אלדד, “ואחריו זכינו לחמש בנות, והכל בדרך הטבע. זה באמת נס בלתי מוסבר”. כשביקשה חיה אלינור לרשום את בנם לתלמוד תורה, נפגשו עם המלמד הרב גיורא בן־יעקב והמנהל הרב משה גנוט – מפגש שבעקבותיו הצטרפו למסגרת, יחד עם עוד כמה משפחות. זה היה, לדבריהם, החיבור הגדול ביותר לרב גינזבורג – חיבור שנוצר, בעצם, דרך הילדים, שכן גם הבנות המשיכו למוסדות החינוך שלו.

כשנעם דוד היה בן שלוש, עברה המשפחה לרחוב עזה שבשכונת רחביה – ושם הם פתחו מעין “בית יהודי” לעילוי נשמת אחותה מירי, סיני ותמיר. ברחביה הם קיימו במשך חמש שנים פעילות רחוב, ואלדד שימש רכז הגרעין התורני. הוא גם זכה ללמד בגימנסיה העברית רחביה, בית הספר שבו לימד בעבר אביו, שהינו מוסד רחוק מאוד מעולם הדת, ולהעביר שם שיעור תורה שבועי באמונה ובסיפורי צדיקים. “זה לא כל כך מצא חן בעיני ההנהלה”, הוא מספר, “אבל זה החזיק שנה, ברוך ה'”. כחלק מהפעילות ברחביה הם אפו חלות בלילי שישי, וביום שישי חילקו אותן בבתי הקפה ברחוב – זו הייתה דרך ליצור קשר ולהזמין אנשים לסעודות שבת. “הילדים היו מאוד קטנים, וזה פתח את הלב”, מספרת חיה אלינור. גם נעם דוד, אז בן חמש, לקח חלק בהפצה. על גדר ביתם ברחוב עזה הפעיל בסטה קטנה של ספרוני ברסלב מאת הרב ארז משה דורון והרב בזנסון – “מי לא יקח מילד קטן”, צוחק אלדד. כך הופצו במשך הזמן אלפי ספרונים ודיסקים, גם במדרחוב וברובע היהודי.

במשך כל אותה תקופה שמרו בליבם על חלום לצאת לשליחות בדרום אמריקה, אך הדברים “לא הסתדרו” – הילדים גדלו בהדרגה, והמשפחה עברה לשכונת קריית משה, כשהחלום נותר, לדבריהם, “בראש שלנו הרבה מאוד שנים”. במקביל המשיכו שניהם לעסוק בטיפול ועזרה לאנשים – חיה אלינור כמטפלת בתנועה בבית ספר לחינוך מיוחד, אלדד בצילום ובעבודה עם נוער בסיכון – ותמיד המשיכו ללמוד מספריו של הרב גינזבורג. לפני מספר שנים נסע אלדד לביקור בבית חב”ד ברישיקש שבהודו, וזכה ללמד שם מדיטציה יהודית על פי שיטתו של הרב גינזבורג – טעימה ראשונה ממה שעתיד היה להפוך, שנים אחר כך, לשליחות של ממש.

המחלה וההחלמה

לפני כשנתיים בדיוק אובחנה חיה אלינור במחלה קשה. המצב התדרדר במהירות – תוך זמן קצר לא הייתה מסוגלת אפילו לקום מהמיטה. “זה היה הלם לי ולמשפחה”, היא מספרת. בנותיה, ששהו באותה עת אצל הרבי בתקופת החגים, התבקשו להתפלל, ומכל מי שיכול ביקשה תפילה. “הייתי זקוקה לישועה מאוד גדולה בחסדי ה'”, היא אומרת – ומספרת על החיזוק שקיבלה מבעלה, מהמשפחה, ומהקהילה המדהימה בקריית משה, שעטפה אותם באהבה: אוכל בכל יום, תמיכה נפשית, ועזרה כלכלית מארגון “חסדי יצחק”. “זה כבר נתן לנו אוויר לנשימה”, היא מוסיפה. הדרך מרופא לרופא וממטפל למטפל לא הותירה הרבה תקווה – “לא הרגשתי שנתנו לנו איזושהי תקווה. חיפשתי הרבה תקווה, את הסיכוי שהכל יכול להתהפך לטובה” – עד שבצאתם ממפגש מייאש עם מטפל אלטרנטיבי, בדיוק כשהרגישו “אין מוצא”, התקשר בעלה עם בשורה: הרב איתיאל שלח מייל מהרב גינזבורג, ובו בקשה להוסיף לה את השם “חיה” – יחד עם ההנחיה להתבונן מדי יום מחדש על הבריאה, ולהאמין שגם היא יכולה להתחדש. “פתאום הרגשתי שאני מקבלת חיות חדשה”, היא מספרת. מאותו רגע החלה בעבודה פנימית – תפילה, בקשה מה’ לחיות ולזכות לגלות את האלוקות.

בתוך הניסיון הגדול הזה זכתה המשפחה גם לשמחה: בתם שרה התחתנה, בעוד חיה אלינור לא ידעה כלל אם תזכה להגיע לחתונה. “הקדוש ברוך הוא ממש הקים אותי מעפר”, היא אומרת. התרופה שקיבלה החלה להשפיע לטובה, והיא התחילה להתמקד בשמחה, בהשגחה פרטית, ובקבלת המצב באהבה. כשמונה חודשים אחרי האבחנה קיבלה הצעה לטוס לגרמניה, לעיר קלן, כדי לקבל טיפול תומך אלטרנטיבי – נסיעה שבה, לדבריה, ליוותה אותה ברכת הרב לאורך כל הדרך. בקלן פגשה קהילה יהודית תומכת שעטפה אותה ואת בעלה, לצד טיפול רפואי מקצועי שחיזק אותה מאוד. משם חזרה לקריית משה עם תחושה עמוקה של “קבלת החיים במתנה” – ורצון גדול להחזיר לקדוש ברוך הוא על הניסים, להסיר פחד, דאגה וכעס, ולהוסיף טוב בעולם.

הרצון להשפיע ולהתחזק באהבת ישראל התעצם במיוחד לאחר ההחלמה. אז, כשהסתיים חוזה השכירות בקריית משה, יצאה המשפחה לחפש דירה חדשה – ומצאה אחת, ואף הגיעו כמעט לחתימת חוזה. אלא שלמחרת בבוקר הודיעה המתווכת שהחוזה בוטל: בעלי הדירה החליטו שלא להשכיר. “קיבלנו את זה באהבה, והבנו שה’ רוצה מאיתנו משהו אחר”, היא מספרת. תוך ימים ספורים היה עליהם לפנות את דירתם הנוכחית, ללא פתרון באופק – עד שגיסה הציע דירה חלופית, שתתפנה רק בעוד שלושה חודשים, במחיר נמוך יותר. ואז, בפתאומיות, עלה הרעיון: שליחות.

בית גל עיני בפאי

הרעיון נשמע להם, בהתחלה, “קצת משוגע מדי” – איך בדיוק, לאן, ובאיזה מימון. הם החליטו לכתוב לרב גינזבורג: אם תגיע ברכתו, יילכו להשיג הלוואה. את הרעיון לנסוע דווקא לתאילנד שמעו מאחיינה של חיה אלינור, ששירת בצבא ביחידה מיוחדת ושהה בפאי כחודש. הוא סיפר על העיירה, יעד שאליו מגיעים צעירים ישראלים רבים, וחיה אלינור, בחדות שלה, קלטה מיד שזה המקום שחיפשו זמן רב. “זה הדבר הבא”, אמרה, “נוסעים לחודשיים”.

מדובר במקום שקט ופסטורלי, עתיר טבע, שנראה מתאים לסדנאות רוחניות ולהעברת תורת החסידות לצעירים ששוהים שם לתקופה ארוכה. הברכה שקיבלו מהרב הייתה נרגשת – אך למרות זאת, המכשולים נראו כבדים מנשוא: איפה יאחסנו את תכולת הדירה, איך ישיגו ביטוח רפואי, איך יסעו למקום שמעולם לא ביקרו בו, וגם לא כל הילדים התלהבו מהרעיון. בסופו של דבר, החליטו שלא לנסוע.

ואז, בשבת, נכנס אלדד לבית הכנסת ופגש את הרב איתיאל גלעדי, ששאל אותו: “מה, אתם לא בתאילנד?”, אלדד גמגם משהו על כך שזה “לא הסתדר” – והרב איתיאל השיב בפשטות: “הייתם צריכים לנסוע”. במוצאי אותה שבת מצא עצמו אלדד קונה כרטיסי טיסה. “פתאום הכל נפתח”, הוא מספר: הלוואה מהבנק, אחסון אצל חברים, ביטוח רפואי – וילדים נרגשים ושמחים. המשפחה כולה יצאה לחודשיים לפאי: שלוש טיסות עד צ’אנג מאי, ומשם שלוש שעות נסיעה בדרך מפותלת בת מאות עיקולים, אל תוך עיירה שקטה ופסטורלית, עתירת נהרות ומפלים.

בפאי הלך אלדד ברחוב עם ציצית גדולה על החולצה, בדיוק כמו בבית. “ממש פרסומת ליהדות”, הוא אומר. הציצית הגלויה הייתה דרך פתיחה טבעית לשיחה עם עוברי אורח, ישראלים סקרנים ששאלו מה הם עושים במקום. הם פגשו מטיילים רבים עם שאלות קשות: צעירים אחרי שירות צבאי, חלקם עם פציעות נפשיות ורוחניות, “כמויות של בחורים ובחורות איכותיים שנמצאים בחיפוש ובבירור פנימי”. חשוב לא פחות היה שראו אותם כמשפחה שלמה – זוג עם ילדים, מסתובב יחד, יוצר קשר כמעט עם כל בחור ובחורה ישראלים שפגשו. הבנות היו שותפות פעילות: הן שוחחו עם מטיילים, הזמינו אותם להרצאות, וניהלו שיחות עומק על תורה, מצוות וחסידות – המטיילים “התפעלו מאוד מהידע התורני שלהן”, מספר אלדד. רבים מהמטיילים ששוחחו איתם היו בני 24 עד 40, מחפשים את עצמם בדרכים שונות, ורבים מהם התעניינו אם לפעילות תהיה המשכיות גם בארץ.

בראש השנה נערכה סעודה חגיגית ל־850 איש, ובעקבותיה מפגש מדיטציה יהודית – לפי שיטת הרב גינזבורג – שאליו הגיעו כ־50 משתתפים, חלקם ללא כל היכרות קודמת עם מדיטציה או עם יהדות בכלל. “מספיק משפט של מישהו”, הם מספרים, לתאר את העוצמה של המפגשים. כדי להמחיש את עוצמת המפגשים הם מספרים על בחורה אחת שמעולם לא התחברה לשום דבר רוחני, ופתאום נפתח לה משהו עמוק בנפש. השיחות התקיימו בכל צורה אפשרית – מילה ברחוב, שיחה קבוצתית, שיחות עומק שניהלה חיה אלינור עם בחורות, ניגונים חסידיים של חב”ד ושל הבעל שם טוב שהושרו בעיניים עצומות. “אלפים נחשפו לדברים שלא הכירו”, הם מסכמים.

שני מפגשים נחרתו בזיכרונם במיוחד. בחור אחד הגיע אליהם וסיפר שהוא מתכנן לבקר במנזר. אלדד הסביר לו שמדובר במקום בעייתי, של עבודה זרה. “אז מה יש לך להציע?”, שאל הבחור. “מדיטציה יהודית”, השיב אלדד. הבחור נשאר איתם כעשרה ימים, התלהב מאוד, והם נשארו בקשר.

בחורה אחרת, שגדלה בבית דתי, הגיעה אליהם אחרי שהשתתפה בסדנה באחד המנזרים. היא סיפרה שכשנדרשה שם להשתחוות וסירבה, אמרו לה שהיא אינה פועלת לפי הכללים והפעילו עליה לחץ כבד. היא מצאה את דרכה לבית גל עיני, שהתה בו כמעט שבועיים, ואף הביאה איתה מטיילים נוספים.

לקראת סוף השליחות, כשכבר עזבו את פאי ויצאו לדרך חזרה, מתארים בני הזוג רגע שנתן פשר לכל מה שקדם לו. “כשאתה עושה כזה דבר, אתה יכול ליפול קצת לאיזשהו מקום לא כל כך נכון בנפש”, מודה אלדד – התחושה שההצלחה הזו, השליחות הזו, הייתה “כוחי ועוצם ידי”. ואז, בגלל טעות אנוש קטנטנה בשעת הטיסה, פספסו טיסה פנימית – רגע שהיה, לדבריהם, “מאוד מרתיע”, מתוך פחד שמא יחמיצו גם את הטיסה החוזרת לארץ. “כמעט הכל התהפך עלינו”, הם מספרים. אבל דווקא מתוך אותו רגע של פחד ואי־ודאות הבינו: “זה לא קשור אלינו בשום צורה. הכל היה בסייעתא דשמיא המטורפת – כל הדברים שנפתחו, כל האנשים שהגיעו, כל המפגשים. לא עשינו בעצם שום דבר בעצמנו”. דווקא הטעות הקטנה הזו, אומרים בני הזוג, הזכירה להם שגם ההישג הגדול של השליחות עצמה לא היה “שלהם” – אלא הובל כולו על ידי הקדוש ברוך הוא. “זה אולי הדבר הכי חשוב שהבנו”, מסכם אלדד.

קריאה להצטרפות

בני הזוג מבקשים להמשיך את בית גל עיני בפאי, ומחפשים שותפים – הן מבחינת אנשים שיצטרפו לפעילות, והן מבחינה כלכלית. “תאילנד היום היא היעד שאליו מגיעים הכי הרבה ישראלים”, הם מדגישים, “בכמויות, בחיפוש גדול, עם הרבה מאוד שאלות ופתיחות – יותר גדולה ממה שהייתה בעבר. אפשר להגיע כמעט לכל אחד בצורה כזו או אחרת”. רבים מהמטיילים ששוחחו איתם, הם מספרים, חיפשו בעצם לפגוש את עצמם מחדש, לפתוח דף חדש, לעצור לרגע מתוך ריצה מתמדת ולהתחבר לבורא ולעצמם. “כמו שהרב אמר לנו – הכי חשוב להאיר פנים. זה עוזר לרפא לבבות שבורים וליצור אמון מחדש”.

ליצירת קשר: אלדד – 052-469-6955