יום שישי, צהריים. אני פוסע במרכז המסחרי בעפרה לכיוון המכולת והנה לעומתי הרבנית רבקה שפירא.
התכווצתי קצת. ידעתי שהיא תרצה לדעת מה קורה עם העריכה של “פניני שפת אמת” של ר’ משה, “האיש שלה” כמו שהיא קראה לו. הייתי באמצע העריכה של הספר אבל התמהמהתי ודחיינתי (אז, לפני עשרים שנה, עוד לא הייתה המילה הזו, אבל הדחיינות עצמה כבר הייתה).
כצפוי, רבקה שאלה “דוד, איך מתקדם הספר של משה?”
גמגמתי משהו על קשיים בלו”ז ושאני צריך לשנס מותניים ולעבוד. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה “אני מרגישה שיש פה משהו מעבר. שמשהו מפריע לך בספר. אולי נדבר על זה?”
היא צדקה, באמת היה משהו שהפריע לי, שלא היה קשור לקשיים טכניים. איך היא ידעה? אין לי מושג.
ואז קרה דבר מדהים, כבמטה קסם. בתוך רגע לא הייתי מסוגל עוד להתחבא, גם אם רציתי. ובאותו רגע ממש הרגשתי שאין שום צורך להתחבא, כי היא תקבל אותי, עם כל מה שאומַר.
אמרתי מה שאמרתי, ונפרדתי ממנה ברגליים קלות ובלב משוחרר יותר. אחרי זמן לא רב הסתיימה העבודה על אותו כרך, שאחריו היו עוד רבים. אני חוזר מדי פעם אל הזיכרון הזה, מנסה לפענח את החידה. איך היא עשתה את זה? איך היא הצליחה למוסס לי את ההגנות והפחדים בכזו קלות ונעימוּת? איך היא מצליחה להיות רכה ונוקבת בעת ובעונה אחת? פלא.
זכיתי להיפגש הרבה עם רבקה. בתחילה סביב הספרים של הרב משה, שהיא דחפה את הוצאתם ביד רמה. ולאחר מכן סביב הספר שלה, “שניהם כאחד: איש ואשתו בפרד”ס החיים”. חמדת שני כתבה אותו מפיה, ואני התבקשתי לערוך ולעמד. זה ספר נפלא בעיניי. רבקה שאפה ללמד את העולם על הבדלי המהויות בין איש לאישה, אבל לא להישאר במישור של “גברים ממאדים ונשים מנוגה” אלא לחצוב את זה מעומק פסוקי התורה, המדרשים, החסידות. זה ספר של אבחנות דקות ורגישות במערכות יחסים, בזוגיות שמקיימים ביניהם הבורא והבריאה, השמש והלבנה, הזמן והמקום, ואפילו הזית והגפן – ואיך היא משתקפת בזוגיות שבין איש לאישה ומלמדת עליה.
כמעט תמיד הייתי יוצא מהמפגשים איתה בתחושה של התרוממות רוח. של לב מתרונן. היא התייחסה אליי – צעיר ממנה בארבעים שנה, כן? – כ”מאן דאמר” שדעתו ממש נחשבת בעיניה. ובד בבד היא לא ויתרה על דיוק מקסימלי – במילים, בציורים, בכל היבט של העיצוב של הספר. כמה עבדנו על הציורים של אילה אופיר כדי שיקלעו בדיוק, ויונחו בכריכה ובשערים באופן המתאים ביותר.
סוגיה שחרזה את כל העבודה איתה הייתה גילוי וכיסוי. מצד אחד היה לה מה לומר לעולם, מצד שני היא היססה מאוד והתלבטה הרבה לפני שהסכימה לפרסם משהו. בספר שלה היה אפשר לכתוב חלק מהדברים בצורה מפורשת יותר, והיא לא רצתה. היא האמינה שמי שיבין יבין גם ברמז, ומי שלא – יבין כשיהיה מוכן לכך.
גם אחרי שיצא הספר היא לא הסכימה לעשות לו פרסום ושיווק כנהוג. עצם הוצאת הספר הייתה לה חשיפה מספיק קשה (והיא התלבטה אם להוציא אותו גם על סף ההגשה לדפוס!) ולשווק את הספר היה בעיניה כבר מעשה ממש לא צנוע.
במאמר החותם את הספר, סוד הצניעות (בעריכת צביקי הירש), היא כותבת “צניעות היא דבר צנוע. העיסוק בה הוא עדין ורגיש ונדרש להיזהר שלא לפגוע במרקמה העדין, שלא לפוגג את הקסם ולהותיר חלל ריק ומייסר”. וגם בכתיבת השורות האלה אני מרגיש את המאבק הזה. איך מספרים על רבקה בלי לגלות יותר מדי?
הזוגיות המופלאה שלה עם ר’ משה הייתה נוכחת בכל מה שעשתה. היא סיפרה עליו, הביאה דוגמאות מוויכוחים שלהם (היא אחזה שריב זה דבר טוב לבני זוג), ובאופן כללי הייתה בדו שיח מתמיד איתו – בחייו בעולם הזה, וגם בחייו בעולם הבא.
היא נפטרה כבת 91. ואיכשהו נערות בנות 18, תלמידות מדרשת שובה שהקימה, הרגישו שהיא הכי מבינה אותן בעולם. הייתה בה רוח נעורים, אפילו שובבות, וכמיהה בלתי פוסקת להתחדש. מתניה בנה סיפר בהלוויה שמעולם לא לימדה את אותו שיעור פעמיים. לפעמים אנשים מבוגרים מרגישים שכבר ראו הכול, שאי אפשר לחדש להם, אבל היא תמיד התעניינה אצלי אילו ספרים חדשים יש בעולם, והייתה מבקשת, אם לא קשה, שאדאג לה לעותק. הייתה בה ענווה בלתי נתפסת. אני זוכר כמה הייתה מופתעת שהרב גינזבורג כתב מכתב ברכה לספר שלה. היא באמת לא חשבה שהיא ראויה לזה.
והיה לה עוד מה לחדש לעולם. לפני כמה חודשים אמרה לאשתי שיש לה מחשבות לכתוב ספר נוסף, ושהיא מתלבטת איך לעשות את זה. היא אהבה כל כך פסוקים, ומילים, ואותיות. היא הייתה ממששת אותם בפליאה ובעדינות, והם היו נענים ומגלים לה סודות שלא שמעתם אוזן מעולם.
אני מגשש אחרי מילים שינסו ללכוד את החוויה בנוכחותה, ולא ממש מצליח. היא הייתה מעיין של חכמה עתיקה, שפשוט מהפנט לצפות בו מפכה. קינאתי בנשים שזוכות לשמוע שיעורים מפיה. הייתה בה הקשבה פעילה מאוד. אנשים עניינו אותה באמת ובתמים. היא אהבה לספר (אני מקווה שאני מדייק) שפעם היא ור’ משה דפקו על דלתו של הרב גדליה קניג, מזקני רבני ברסלב בדור הקודם. הם התנצלו שהם מפריעים לו והוא ענה בתמיהה “על מה אתם מדברים? אני רק יושב פה ומחכה בציפייה לראות את מי ישלח אליי ה’, לדפוק לי בדלת”. וכזו הייתה היא בעצמה. מין ביטחון גמור שמי שה’ שולח לה באותו רגע הוא המתנה הכי גדולה עבורה, ושגם לה יש מה לתת לו.
והיא לא הייתה צריכה לומר הרבה כדי לתת. היה די במבט. לפעמים הוא היה סקרן, לפעמים משתתף, לפעמים משועשע, ולפעמים מבט שאומר “אני יודעת עליך משהו גדול, שאתה עוד לא יודע. אבל יש לי סבלנות. אתה עוד תגדל”. והתלמידות שלה גדלו מהמבט הזה. בהחלט גדלו.
כשמתבוננים על “המהפכה החסידית” בציבור הדתי לאומי, צריך לזכור שהיא יצאה במידה רבה מהבית של רבקה: ילדיה נעשו מחנכים, ראשי ישיבות, ופעילי התיישבות מסורים. העלון “קרוב אליך” שאתם מחזיקים הוא במידה רבה מפירי-פירותיה של רבקה.
ועוד ילד אחד היה לה, בנה הבכור אברהם, שנפטר בילדותו ממחלה, ושהכאב עליו עיצב במידה רבה את מי שהייתה. עכשיו היא זכתה לשוב ולפגוש אותו, שם בשמיים. ושם היא נמצאת שוב עם אהוב ליבה ר’ משה, שניהם כאחד.
פורסם בעלון “קרוב אליך”