בשבת האחרונה הלך לעולמו ר’ עמרם לידא ז”ל מישוב מיתר, מתלמידיו הוותיקים והמסורים ביותר של מו”ר הרב יצחק גינזבורג שליט”א, ומי שהקדיש עשרות שנים מחייו להפצת תורתו ברבים. הלוויתו התקיימה ביום ראשון בבית העלמין במיתר, בהשתתפות מו”ר הרב יבדלחט”א ורבים מהתלמידים, שבאו ללוותו בדרכו האחרונה.

כמנהג חב”ד, הרב לא הספיד – אך בדברים שאמר לבני המשפחה עמד על כך שחייו של עמרם היו לאורך כל הדרך חיים של הפצת תורה – וזה מה שהוא ימשיך לפעול, כעת מלמעלה, בעוד אנו ממשיכים מלמטה את מה שהוא כה רצה. כמה מהנוכחים סיפרו ששמעו את הרב מכנה אותו “צדיק מהצדיקים שהדור מתקיים עליהם”.

הדרך אל התורה והחסידות

עמרם לידא נולד וגדל בגבעתיים, בבית רחוק משמירת תורה ומצוות. ההתקרבות שלו ליהדות התחילה כשהיה בן 35 – גיל שכנגדו, כפי שאהב לציין, עומדת בגימטריה המילה “יהודי”. לא היה זה משבר או אירוע מסוים, אלא חיפוש פנימי שהלך וגבר. הוא קרא ספרים מחכמת המזרח וספרי חכמה נוספים, ומתוך קריאה בספר האגדה של ביאליק ורבניצקי התקרב בהדרגה אל היהדות. באותם ימים עבד כמודד מוסמך עצמאי בבאר שבע, וזמנו היה בידיו. הוא החל להשתתף בשיעורי תורה בעיר, וביניהם שיעורים של בית חב”ד, ואחד המשתתפים המליץ לו כמה פעמים להגיע לשיעורו השבועי של הרב יצחק גינזבורג ברמת אביב. באחד מימי חודש תמוז הגיע לשם לראשונה, לשיעור מסדרת “י”ב החושים כנגד י”ב החודשים”, וחש שם עומק שלא פגש קודם אצל אף רב. זו היתה תחילתה של התקשרות שנמשכה עד יומו האחרון.

מאותו שיעור ואילך הגיע עמרם בקביעות לשיעורי הרב, תחילה ברמת אביב ואחר כך בביתו שבכפר חב”ד, יחד עם קבוצה מצומצמת של תלמידים. פעם סיפר לרב ששמות בני משפחתו מתחילים כולם באות עי”ן. הרב הזכיר את הפסוק “מציץ מן החרכים” וסיכם: “ראוי שתהיה לך ציצית יפה”. מאותו יום התחיל עמרם ללבוש טלית קטן, וכך נכנס בהדרגה לחיי יהדות מלאים ולעולם חב”ד.

כעבור זמן עברו עמרם ואשתו עפרה, עם ילדיהם, לגור בישוב מיתר – לפני 38 שנה, בכ”ו מנחם־אב תשמ”ח. הרב הגיע אז לחנוכת הבית שלהם ודרש על הפסוק “אל המנוחה ואל הנחלה” מפרשת ראה. באופן מצמרר, זהו בדיוק היום שבו הובא עמרם ז”ל, 38 שנה אחר כך, למנוחת עולמים – כ”ו באב, אותו תאריך, ואותה פרשה בה נפטר.

מי שהכיר את עמרם מעיד שלא שמע ממנו מעולם מילה רעה על יהודי – אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל היו חרותות בו, והוא נחשב דוגמה ומופת בעניין זה לכל סובביו. את התקרבותו לתורה עשה, כלשון מי שהספידו, “בנועם, בדרכי נועם”, ובאותה דרך המשיך והתקרב בכל חייו.

מפעל השכתוב ועריכת הספרים

עיקר הקשר של עמרם עם תורת רבו לא היה רק שמיעה, אלא הפצה בלתי פוסקת. מרגע ששמע שיעור מעניין היה משכתב אותו ומדפיס כחוברת, ומחלק אותה בסביבתו הקרובה. הוא נהג להסביר לחבריו שיטה שהתבססה על הפסוק “אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף”: לשמוע כל שיעור ארבעים פעם, ואם לא נקלט – “יוסיף”, להוסיף ולשמוע עוד. קלטות השיעורים ליוו אותו בנסיעה, באכילה ואף לפני השינה. כמעט ולא היה אדם שעמרם לא ניגש אליו פעם עם דף שכתוב בידו – הוא אהב לשתף כל אחד, מהפרופסור ועד השכן, ותמיד חיפש מה בדיוק יתאים ויגיע לכל אחד ואחד. הוא גם ארגן שיעורים של הרב בבאר שבע, באופקים ובמיתר, ומסר בזמנו מקלט שקיבל מעיריית באר שבע לרב זלמן גרליק, שליח הרבי לעיר – ושם קם בית חב”ד המרכזי בבאר שבע. הוא ייחס חלק גדול מהצלחתו בעבודת ההפצה לתמיכתה של אשתו עפרה, שעבדה בתחילת דרכה במרכז החישובים באוניברסיטת בן גוריון וסייעה לו רבות בעבודת המחשב שליוותה את השכתוב.

נקודת מפנה בעבודתו היתה בחנוכה תשנ”ד, כשהתקיים סמינר של הרב על החיבור “חסדי דוד” לרבי דוד מאג’ר תלמיד הרש”ש – קיצור מוסמך לכתבי האריז”ל. עמרם לא השתתף בסמינר עצמו, אך שמע את השיעורים בקלטות והתרשם מבהירות הסברו של הרב. הוא שכתב וערך את שני הסמינרים, כרך אותם כחוברות, והביא אותן לרב בהצעה: “כדאי שהרב ימשיך לתת שיעורים רצופים בלימוד ה’חסדי דוד’, ואני מבטיח לשכתבם”. הרב נענה, והשיעורים נמשכו ברציפות שנים, בבית הכנסת המרכזי בכפר חב”ד, פעם בחודש ולעיתים באורך של 3־5 שעות, עד שהסתיימו בכ”ח חשוון תשס”ג – יום הולדתו ה־58 (“חן”) של הרב – בשיעור מסכם בן שמונה שעות רצופות, עם שירה וסעודה. מתוך אותן חוברות ערך עמרם את הספר “חסדי דוד הנאמנים” בחמישה כרכים, ובהם גם השיעורים “צמצום לא כפשוטו” ו”טעם הבריאה”. הכרכים יצאו לאור בשנת תשס”ד – שנה שעמרם אהב לציין שהגימטריה של “האלה”י רבנ”ו יצח”ק לוריא” עולה בדיוק אליה. בהשגחה פרטית, עמרם נפטר בדיוק בשבת בה קראו בהפטרה את הביטוי “חסדי דוד הנאמנים”.

לצד “חסדי דוד הנאמנים” ערך עמרם את סדרת “מבחר שיעורי התבוננות” (ר”ת משה), שממנה ערך ל”ג כרכים, ומתוכם יצאו עד כה ל”א, כל כרך כ־250 עמודים. הכרך השבעה־עשר, כמניין “טו”ב”, יצא לאור ביום הולדתו השבעים של עמרם עצמו. בפגישה עם הרב הוציא פעם פתק ובו רשם לעצמו נושאים לדיון, ובשורה האחרונה כתב “מסה קריטית” – כוונתו היתה לספר לרב שכבר מוכנים אצלו עשרות שיעורים משוכתבים, מתוך אמונה שהפצה והתפוצצות שייכות לאותו שורש. מדי שבת אחר הצהריים, בזמן “רעוא דרעווין”, קיים עמרם עם ידידים שיעור קבוע – שעות של לימוד משותף שאהב ונהנה ממנו במיוחד.

מהסיפורים המיוחדים בקשר בין עמרם ומשפחתו לבין הרב בולט הסיפור מברצלונה, שאליה טס עמרם עם אשתו לקראת סמינר של הרב שארגן בנו עודד, המתגורר שם ומפעיל את “בית גל עיני” בספרד. כשהרב חלה במהלך הביקור ונזקק לטיפול לבבי דחוף, נדרש עמרם, ללא כל הכנה מוקדמת, להעביר בעצמו את שיעור הסיום של הסמינר בפני כמאה וחמישים איש – וכך עשה, מתוך הזיכרון, בעברית, באמצעות מתורגמנים. באותם ימים ביקר הרב אצל עודד ובני ביתו, ובירך אותו שייוולד לו בן. הברכה התקיימה: לאחר עשר שנות ציפייה נולד לעודד ולאשתו חנה בן, שנקרא נועם שלום, ועמרם עצמו זכה להיות סנדק בבריתו. בהלווייה נראה הרב מחבק את הבן נועם שלום.

עד ימיו האחרונים המשיך עמרם בעבודת השכתוב המתמשכת לקראת הכרך הבא בסדרת “מבחר שיעורי התבוננות”. “עיקר העבודה עוד לפנינו”, נהג לומר. כל עבודת השכתוב נעשתה על ידו בהתנדבות מלאה, כאשר “גל עיני” היו אחראים רק על עלות ההדפסה עצמה.

בהלוויה תיאר בנו את השיעור האחרון שלמדו יחד – על נקודה שהופכת לקו, ועל קו שמחפש להגיע לכל אדם ואדם. הוא תיאר את אביו כ”איש של חיבור”, שחיבר את עצמו, דרך תורת הרב, לכל אחד ואחד – וציין שבכל מי שעמרם נגע בו נשאר “ניצוץ” ממנו. הוא הזכיר גם שעמרם הגיע בדיוק לגיל שבגימטריה שווה למילה “אנכי” – וממנה, בדרכו הוא, פירק: “עפר” הוא עמרם, ו”אפר” הוא גינזבורג.

בהלוויה חזרו שוב ושוב אותן מילים – צדיק, הפצת תורה, המשך הדרך. עמרם לידא ז”ל הקדיש את חייו להעברת תורתו של מורנו ורבינו הרב יצחק גינזבורג שליט”א מדור לדור, והנחלתה לכל דורש ומבקש.

במוצאי שבת הלחין הרב ניגון לכבודו ולזכרו. ניתן להאזין לו כאן.

יהי זכרו ברוך.

ניתן לצפות כאן בחלק מההספדים.