מספר אחד הפעילים:
ביום רביעי שבוע שעבר נכנסו חברי תנועת “חלוצי הבשן” אל הבשן פעם נוספת. האירוע סימן עליית מדרגה גדולה, גם בשל כמות הנכנסים (43 איש), וגם בשל נחישותם להישאר במקום.

הפעם בחרו בתנועה להיכנס באזור “גבעת הצעקות”. מדובר בשטח שבין שני הכפרים הדרוזים ח’אדר ומג’דל שמס. לאחר מלחמת ששת הימים, הגבול שבין מדינת ישראל ומדינת סוריה עבר בין שני כפרים אלו, ומנע מקרובי משפחה משני עבריו להיפגש. מכיוון שלא היו בכפרים הדרוזים של אותם ימים אמצעי תקשורת, הם היו מתקרבים אל הגבול וצועקים אחד אל השני. מכאן שמה “גבעת הצעקות”.

הפעילים התבצרו על גג של מבנה במקום, כדי להקשות על פינויים. הרכב הצבאי הראשון שהגיע למקום עוד הספיק להחרים את התיל שהביאו, לפני שהספיקו לפרוס אותו, אבל לא היה לו איך למנוע מהחבורה הגדולה – 43 במספר – לעלות אל הגג.

כמה מהעולים לגג מיהרו “לקדש את המקום” בלימוד מספר הזוהר. ממקום אחיזתם שלחו המתבצרים את המסר: “פשוט אין זמן למריחות, הבחירות מתקרבות ואנחנו לא יודעים מה יקרה. כשיאשרו לגרעין המשפחות שלנו להתיישב פה – הם יגיעו באופן מאושר ומתואם ואנחנו נעזוב מיד.”

רק לאחר שעה ארוכה הגיע כח צבאי גדול ופינה את התבצרים.

הם הובאו לתחנת המשטרה בקצרין, שם הוחלט לעצור רק את הפעילים שזאת הפעם השנייה לכניסתם לבשן. למחרת רצה השופט לתת לכל אחד מהם שישה חודשים הרחקה מכל רמת הגולן, אולם הם סרבו לכך, נשארו בכלא, ויצאו למחרת עם חודשיים הרחקה בלבד, כאשר למעשה “בועטים אותם” החוצה מבלי לשאול אותם.

מתנועת חלוצי הבשן נמסר: “אם, לדוגמא, היינו מתיישבים בלבנון בזמן בגין ושמיר, ברק לא היה יכול להבריח משם את צה”ל בכזו קלות, ולא היינו שופכים שם עכשיו שוב את דם חיילינו. על ממשלת הימין לנצל את הימים שנותרו לה כדי לקבוע עובדות בשטח.”