אילן נוב, מתלמידיו של הרב יצחק גינזבורג בשנים המוקדמות, פרסם לאחרונה פוסט בעקבות שו”ת שקיים עם הרב.
יונג והרב יצחק גינזבורג
זה התחיל מהפתעה שקטה, כמעט מקרית. מצאתי שיעור מוקלט של הרב יצחק גינזבורג, מי שהיה מורי שנים רבות, שממנו קיבלתי — ועודני מקבל — פכים צלולים מקבלת הבעש״ט, וכשם שקיבלתי ומקבל בענייני פנימיות התורה.
כך מצאתי עצמי מאזין לו עתה מדבר על פסיכולוגיה יהודית.
ככל שהקשבתי, הלכה ונבנתה בי שמחה פנימית, איטית, הולכת ומתבהרת. שנים שאני נמשך להגותו של קרל יונג, לא רק כסקרנות אינטלקטואלית אלא כמשהו שנוגע בי עמוק, בתחושת עומק הנפש, בדימויים החוזרים, בתחושה שיש לאדם שורש קדום יותר ממנו, שורש שאינו מתחיל בלידתו ואינו נגמר בתודעתו. וכששמעתי את הרב מתייחס אליו — לא כאל זר אלא כמי שנוגע באמת — שמחתי ביותר.
ואז בא המשפט: ״יונג מכוון לעולם הבוהו״.
ושם נעצרתי.
“בוהו” איננו מונח פסיכולוגי. הוא שייך לעולם אחר לגמרי — עולם של בראשית, של קבלה, של סוד. ופתאום נדמה היה לי שנפתח גשר בין שני עולמות, אך אינני יודע כיצד לעבור בו. מה פירוש הדבר? כיצד תיאוריה של הלא־מודע הקולקטיבי, של ארכיטיפים, של דימויים נפשיים — פוגשת את “בהו”, אותו שלב קדום במעשה בראשית?
כתבתי לרב. שאלתי בזהירות: האם הכוונה היא שהלא־מודע של יונג — ובעיקר הארכיטיפים — נובעים מאותו מקום קבלי הנקרא “בהו”? האם הדימויים הללו הם הבהקות של משהו עמוק יותר, לא רק נפשי אלא שורשי, כמעט אלוהי?
והתשובה חזרה — לא כפישוט, אלא כהעמקה.
תוהו — בוהו — חושך — אור.
ולאט לאט נפתח הסדר.
תהו — רדל״א, רישא דלא אתיידע ודלא אתידע. לא רק שאינו מובן, אלא שאינו שייך כלל להבנה. העל־מודע שאינו רק נסתר אלא בלתי ניתן להתגלות מצד עצמו. אין בו תענוג מורגש, אין בו רצון, אין בו אפילו “אני” שיכול לחוש. עומק מוחלט, טרם כל חוויה.
ומתוכו — בוהו.
עתיק יומין. רישא דאין. ראשית התחושה של “יש” מתוך האין. כאן כבר יש נגיעה — לא מחשבה, לא רעיון, אלא תענוג. תענוג שבלא־מודע. לא תענוג של הנאה מדבר, אלא עצם חיות פשוטה, עדינה, בלתי מוסברת. כאילו הנפש אומרת “כן” לעצמה, עוד לפני שיש לה שפה לומר זאת.
ובהו — “בו הוא”. יש כבר “הוא”, יש כבר מציאות כלשהי, אך היא עדיין כלולה בתוך עצמה, לא יצאה אל הגילוי, לא לבשה צורה. רק נוכחת, רק חיה, רק מהדהדת בתוך עצמה.
ואז — חושך.
רישא דאריך. ראשית הרצון. כאן התענוג מתכווץ, מסתתר, נהיה דחף. משהו מתחיל לנוע. האדם רוצה — ואינו יודע למה. נמשך — ואינו יודע אל מה. החושך איננו העדר אור בלבד, אלא שלב ביניים, שבו האור עדיין גנוז בתוך הרצון, טרם התגלותו.
ואז — אור.
חכמה. הברקה. ברק המבריק על השכל. פתאום יש דימוי, רעיון, הבזק. משהו נעשה מודע — אך עדיין ראשוני, טרם התלבשות מלאה במילים ובהבנה מסודרת. זהו אור החכמה, נקודת הגילוי הראשונה.
וכאן, פתאום, יונג מתיישב במקומו.
הארכיטיפים שלו — דמויות האב, האם, הזקן, הגיבור — אינם נוצרים ברגע הופעתם. הם עולים. אך הם אינם יכולים לעלות מתהו, שכן שם אין תפיסה כלל. הם עולים מבהו — מאותו תענוג לא־מודע, מאותה חיות קדומה שמתחילה להתלבש, עוברת דרך הרצון שבחושך, ומתפרצת כאור — כדימוי, כסמל, כרעיון, כמילים שכמו מופתעות מעצם הופעתן.
ואז הבנתי — לא כהוכחה שכלית, אלא כהרגשה שהולכת ומתבהרת — שיונג אכן נוגע, אך הוא פוגש את הדברים באמצע הדרך. הוא מתאר את מה שעולה לתודעה, את הארכיטיפים, את הדינמיקה של הנפש — אך השורש שלהם עמוק יותר, במקום שהוא עצמו אינו מגדיר.
ולכן זה מדבר כל כך. כי זה אמיתי — אך חלקי.
כששאלתי שוב, האם החיבור למקורות, לאבות, למסורת — כפי שחוויתי וכפי שעודני חווה — מעורר את אותו מקום, את אותו תענוג לא־מודע, האם זו הסיבה שאנשים בראשית דרכם האמונית חווים התרגשות עזה, כמעט בלתי מוסברת — התשובה הייתה פשוטה: “אפשר לומר כמו שכתבת”.
ומאז אני שומע אחרת.
כאשר עולה בי דימוי, געגוע, או משיכה שאין לה הסבר, אינני ממהר לקרוא לזה “מחשבה”. אני מנסה להרגיש מאין זה בא. האם זה כבר אור — הבזק של חכמה? או שזה עדיין בחושך — כרצון לא מפוענח? ואולי זו רק נגיעה דקה של בהו — תענוג שטרם מצא את שפתו.
ומאחוריו — תהו.
לא כאוס, אלא עומק שאין לו תפיסה.
ואני יושב עם זה.
משהו בי נח. אינני ממהר להבין. אני נושם — נשימה שאני קורא לה בלבי “נשימת תענוג”, כשם שלמדתי ברמזים מתורתו של אברהם אבולעפיה. האוויר עולה מריאותיי אל מוחי, ואני מדמה אותו נוגע בפנים הגולגולת, כמו רוח דקה המלטפת את המוח, מסככת עליו, מרככת אותו מבפנים.
ובתוך הנשימה הזאת יש רגעים שבהם אני כמעט מתעלף אל תוך העונג — לא עונג של חוויה, אלא עונג של עצם היות.
כאילו אני שב, לשבריר רגע, אל אותו בהו קדום.
ושם — אין מחשבה.
אין שאלה.
רק היות שקט, רך, מתמוסס כתולעת.