הרהורי ערב פסח וליל הסדר תשפ”ו. הרב איתיאל גלעדי:

פסח כולו הוא “זמן חרותנו” ושיא החרות מורגש בליל הסדר, בו כולנו מסובין כבני מלכים, בדרך חרות. כדי להבין טוב יותר מהי חרות, כדאי להתבונן באזכורים המפורשים של החרות במסכת פסחים (כולן בפרק “ערבי פסחים”, העוסק במהלך ליל הסדר). חז”ל מזכירים את הנהגת החרות בליל הסדר ארבע פעמים, כולן ביחס לארבע הכוסות – המצוה מדרבנן המובהקת של ליל הסדר, אותה תקנו חכמים בשביל לבטא את החרות (מצוה של “מוסר אמך”, התורה שבעל פה, שעל דרך הסוד היא כנגד הבינה, “עלמא דחירו”).

הפעם הראשונה (קח, א) היא בדיון באלו מהכוסות יש להסב – שתי הראשונות, משום ש’כעת מתחילה החרות’ (ובשתי הכוסות האחרונות ‘מה שהיה היה’), או שתי האחרונות, משום ש’בשעה זו יש בה חרות’ (ובשתי הכוסות הראשונות עדיין אומרים “עבדים היינו”) – כשהמסקנה היא שיש להסב בכולן.

הפעם השניה (קח, ב) היא בדין מי ששתה את הכוסות ביין חי, ולא יין מזוג – “ידי יין יצא, ידי חרות לא יצא”. על אף שיצא ידי חובה, לא זכה ב”מצוה מן המובחר” ו”מצוה שלמה” שהרי “אין זו שתיה מהודרה”, “שלא שתה כדרך בני חורין אלא כדרך שכרות”.

הפעם השלישית (קט, ב) היא באחד התירוצים מדוע אין חשש זוגות בארבע כוסות – ‘ארבעה כוסות תקנו חכמים דרך חרות, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא’. כלומר, כל אחת עומדת בפני עצמה, והן לא מצטרפות זו לזו.

הפעם הרביעית (קיז, ב) היא לגבי אמירת ברכת המזון על הכוס השלישית – ‘ארבע כוסות תקנו חכמים דרך חרות, כל אחד ואחד נעשה בו מצוה’ (וממילא אין ללמוד מכאן שתמיד ברכת המזון טעונה כוס).

אפשר ללמוד מכאן ארבעה דברים על חרות: (א) דרך חרות כוללת את המעבר מעבדות לחרות גמורה – מהתחלת החרות, שיש בה ‘מאמץ’ של יציאה לחרות (כבשתי הכוסות הראשונות), עד להגעה למציאות של חרות שכבר לא מזכירים את העבדות (כבשתי הכוסות האחרות), כשלכל צד של החרות יש מעלה מיוחדת וטעם מיוחד. (ב) חרות אמתית היא מתוך ישוב הדעת, לא בדרך שכרות מבלבלת או באופן מרוכז מדי, אלא באופן מזוג ומעורב המתיישב על הלב. (ג) חרות אמתית היא היכולת לשהות ברגע ההווה, בכל דבר בפני עצמו, בלי להיות ‘לחוץ’ על מה שהיה או מה שיהיה. (ד) כשיש חרות אמתית שום דבר הוא לא סתמי – בן חורין עושה מצוה (יחוד) בכל פרט.

מתבקש להקביל את ארבעת הדברים לארבע הכוסות עצמן, המכוונות (מלמטה למעלה) כנגד ארבע לשונות של גאולה, “והוצאתי… והצלתי… וגאלתי… ולקחתי” (המכוונות כנגד בטול השעבוד, היציאה ממצרים בפועל, קריעת ים סוף ומתן תורה, כמבואר בספורנו), וכנגד אותיות שם הוי’ (בפרט, על פי הרמז הידוע ש-חרות בגימטריא חכמה בינה דעת, אותיות י–ה–ו כאן הן כנגד החב”ד, שהרי הדעת היא נשמת מדות הלב, ה-ו שבשם), ואפשר לעשות זאת לפי סדר הגמרא:

“והוצאתי” היינו כנגד עצם היציאה לחרות (החל מבטול השעבוד במצרים, ועד ששוכחים ש”עבדים היינו” – כנגד עלית המלכות מהעולמות התחתונים בי”ע, התחלת הגאולה, וכניסתה לאצילות, שהיא כבר שעת חרות).

“והצלתי” (ביציאת מצרים בפועל) כנגד מזיגת היין שהופכת אותו צלול וראוי לשתיה, בדעת צלולה, מיושבת וממוזגת-מעורבת עם הבריות (כנגד הדעת, פנימיות ה-ו, כנ”ל, שהיא הנגאלת בעצם היציאה מה’עיבור’ במצרים).

“וגאלתי” (בקריעת ים סוף, בה משתחררים סופית מתחושת הרדיפה של מצרים) כנגד החרות המשוחררת מהנסיבתיות, מהתלות במה שהיה או מהמחויבות למה שיהיה (והיא כנגד הבינה, שמחיצוניותה “דינין מתערין”, ולכן עלול להיות חשש שדים וכשפים זוגות, אך בפנימיותה שמחה וחרות של התבוננות פרטית, בה כל פרט עומד בפני עצמו, בעיון אמתי ללא כל לחץ או רדיפה של הספקים והשגים).

“ולקחתי” (במתן תורה) כנגד החרות של “חכם לב יקח מצות”, להפוך את החרות לתורנית, “אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה” ולוקח מצוה בכל מעשה שלו (כנגד החכמה, “אורייתא מחכמה נפקת”, חכמת “חכם לב” הנ”ל).

לחיים לחיים – שנזכה לחרות אמתית בכל המובנים!