משתף דוד הלל: התורה האהובה על חמי ז”ל, הרב דוד זלר, הייתה “הלא חי אני” של המאור עיניים לפרשת יתרו. הוא אפילו חיבר את המילים שלה לניגון שהלחין. לאחרונה לימד הרב יצחק את התורה הזו, וזו הזדמנות לפרסם מחדש את הקטע הזה – הפעם עם הוספות חשובות מהשיעור של הרב.
* * *
הרבה לפני שהתפוצץ שם הכור, הייתה צ’רנוביל ידועה באנרגיה הגרעינית שלה. וכמו במשוואה המפורסמת של איינשטיין, המסה הממשית של הדברים הייתה מצומצמת, אבל מרוכזת מאוד – עם אנרגיה מבהילה בעוצמתה. אני מדבר כמובן על רבי מנחם נחום מצ’רנוביל, מתלמידי הבעש”ט, ועל ספרו ‘מאור עיניים’.
בפרשת יתרו מופיעה אחת התורות המיוחדות של המאור עיניים, שגם זכתה להיות מולחנת על-ידי חמי ז”ל. ביני לבין עצמי אני קורא לה: “אחת שתיים שלוש – ולקום”. מדובר בעצה חזקה ופשוטה לעבודה הנפשית-הרוחנית של כל אדם, אבל כדי להבין אותה צריך להיזכר בכמה הנחות יסוד.
הנחה ראשונה: האדם נמצא בתנועה מתמדת. “החיוּת רצוא ושוב” – לפעמים מרגישים מלאי חיות ודבקות ועונג, ולפעמים החיות הזו מסתלקת, וחווים נפילה והתרחקות. מדוע זה כך? יש בזה רזי תורה, אומר המאור עיניים. הנפילה משרתת מטרה נסתרת – עבור האדם עצמו או עבור סביבתו –אבל לא תמיד אנחנו מבינים. למעשה יש שישים ריבוא טעמים שונים לנפילות. כל אחד כפי שורש הנשמה שלו. לכן דווקא בנפילה שלי אני מרגיש “על הפנים” ושזו נפילה שאף אחד לא יכול להבין.
הנחה שנייה: עבודת ה’ שייכת ונצרכת גם כשנמצאים בנפילה. אדם עלול לדמיין שכשמגיעה נפילה, הוא אמור לעבור ל”מצב המתנה” עד שאיכשהו תגיע העלייה מעצמה. אבל האמת היא שיש עבודת ה’ מיוחדת ששייכת ואפשרית דווקא בזמנים של התרחקות. “באשר הוא שם”. אל תנסה לחקות את עבודת ה’ ה”מוצלחת” של אחרים. אל תנסה אפילו לחקות את עצמך, את הימים הטובים שלך. נפלת? זו כעת עבודת ה’ שלך.
מהי אותה עבודת ה’? להיזכר ש”מלוא כל הארץ כבודו”, שאין מקום או זמן או מצב או חוויה שה’ נעדר מהם. כן, גם בכאב שאתה מרגיש עכשיו, גם בדיכאון שעובר עלייך, גם בכעס, או בקנאה או הספקות באמונה – גם שם ריבונו של עולם נוכח. “מלוא כל הארץ כבודו” פירושו שגם מקום שכולו ארציות, שנראה כאילו יש שם רק חומריות גסה – גם הוא מלא כבוד ה’.
אבל המאור עיניים מכיר בכך שקצת קשה לזכור את כל זה כשנמצאים בנפילה – הרי זה טבען של נפילות, שהאדם נמצא בהן במוחין דקטנות! וכאן מגיעה העצה המופלאה שלו:
*”ויחשוב כשנפל ממדרגתו: הלא חי אני. ומי הוא החיות שלי? הלא הבורא יתברך”.*
שלב ראשון: *הלא חי אני.* תעצור רגע, תקשיב לנשימות שלך. שים יד על החזה ותרגיש את הלב שלך שפועם. אני יודע, אתה מרגיש מיובש, שחור לך בנשמה, אתה מרגיש מת. אבל עזוב רגע את מה שאתה מרגיש ובוא נדבר על המציאות כשלעצמה. אתה חי? זו שאלה של כן-או-לא. אתה מוכן להודות שאתה חי? יופי. אפשר להמשיך.
שלב שני: *ומי הוא החיות שלי?* אם כבר הסכמת לדבר אמת, בוא נודה בעוד עובדה. אתה לא המקור של החיים של עצמך. יש אי שם מישהו או משהו שגורם לך לחיות. עצור, אל תרוץ לברר מי זה. תשהה שנייה ברגע הזה כי הוא חשוב. הרגע שבו אתה מסיט את תשומת הלב, מפסיק להפנות אותה רק פנימה ומתחיל להפנות אותה החוצה. הרי בינינו, חלק גדול מהקושי שלך נובע מכך שאתה נורא מרוכז בעצמך. שאתה עסוק מאוד בצרכים ובכאבים שלך, וקצת שכחת שיש עולם שלם שם בחוץ, שלא בדיוק סובב סביבך. לכן זה נפלא שאתה מתחיל לזוז משם. שאתה מוכן להרים את המבט ולבקש מזור מחוץ לך. שאתה שואל “מי”.
שלב שלישי: *הלא הבורא יתברך.* כן, החיות שלי הוא הבורא יתברך, לא פחות! הוא נמצא פה, ואם האין-סוף ברוך הוא נמצא פה, אני כבר ממש לא לבד. הכאב שלי הוא לא סתמי, יש לו תכלית כלשהי, ואני יכול לשוב ולהרגיש קרוב אליו. להרגיש תענוג ודבקות ושמחה. הבורא יתברך שב ובורא את העולם בכל רגע, ומחליט בבחירה חופשית לגמרי שאהיה חי. הרי הוא לא צריך לעשות שום דבר כדי שאפסיק לחיות. אדרבה, הוא פועל בכל רגע פעולה אקטיבית כדי שאמשיך לחיות. אבל המאור עיניים אומר דבר עוד יותר רדיקלי. הוא לא אומר: “ומי הוא שמחיה אותי – הלא הבורא יתברך”. אלא “ומי הוא החיות שלי”. החיות הזו שאתה מרגיש בתוכך, גם אם היא נדמית לך קלושה ומסכנה – היא לא פחות מאשר הבורא יתברך, שהוא החיות של כל הדברים בעולם. אותה חיות שמצמיחה יערות, מעיפה ציפורים, רוחשת באקווריום; אותו דופק חיים שמכוחו נהרות זורמים, מפלים גועשים, עננים שטים בשמים; אותו פלא שבגללו השמש זורחת, הכבד שלך מייצר תאי דם, והעכביש טווה קורים בפינת החדר – זוהי החיות שנמצאת בך, שמחוללת את העובדה המוצקה שהסכמת להודות בה לפני שני שלבים: אתה חי.
“הלא חי אני. ומי הוא החיות שלי? הלא הבורא יתברך” והמאור עיניים ממשיך: “ונמצא שיש כאן גם כן הוא, אך שהוא מצומצם מאוד”. גם כשאני מרגיש “כמעט מת”, שהחיות שבי מצומצמת מאוד. גם כשאני שוכב במיטה בבוקר ומרגיש שאין לי שום כוחות לקום, ואולי אפילו אין לי שום סיבה לקום – גם אז אני נזכר שאני חי, ומי הוא החיות שלי, ומתוך כך עושה מעשה, וקם.
מה הקשר לפרשת יתרו אתם שואלים? “נעשה ונשמע”. כשלעצמו הביטוי הזה לא ברור. איך אפשר לעשות לפני ששומעים מה לעשות? אבל המאור עיניים מפרש: נעשה גם כשאנחנו לא “שומעים”, לא מבינים. גם כשאנחנו במצב של נפילה, של אי-הבנה, אנחנו בוחרים לעשות, כלומר לזהות שה’ נמצא גם כאן, ומלוא כל הארץ כבודו, ולהמשיך בעשייה הרוחנית שלנו, גם בלי שיודעים מדוע ולמה. ולכן התפאר ה’ בישראל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע ואמר: *”מי* גילה רז זה לבניי”. מה שגילה רז זה לבניי הוא השאלה של השלב השני, “מי”, מי הוא החיות שלי. היכולת לשאול “מי” ולצאת מהריכוז העצמי היא המפתח לגילוי כבוד ה’ בכל הבריאה. והנכונות הזו – לעשות בלי להבין – היא מעין קבלת התורה בכל פעם מחדש.
מצ”ב גם הלחן של חמי ז”ל לתורה הזו.