ארבעה ימים בפולין ואוקראינה, בין שלג ומשקה, בין צדיקים למעברי גבול. רשמים מהמסע השנתי של קהילת תורת חיים לקברי הצדיקים
הכל התחיל בקבוצת וואטסאפ. 62 משתתפים, מאות הודעות ביום, דיונים על איזה נעליים להביא (עם תמונות), איזה משקה כל אחד יתרום, והאם יש הצדקה הלכתית לרכוש ביטוח בריאות למסע. “ככל שהמסע התקרב התכונה עלתה”, מספר יגאל, אחד ממשתתפי המסע, “גם אני שמתנהל קבוע על דופק 20, התחלתי להתרגש”.
בנתב”ג, כשהשמות מהוואטסאפ הפכו לפנים אמיתיות, התחילה להתגבש תמונה מעניינת. זו לא הייתה חבורה רגילה. “שמעתי מה האנשים עושים בשביל עם ישראל”, מספר יגאל. “מנגנים כבר שנתיים בבתי חולים לפצועים שאינם מכירים, מלווים משפחות חטופים והורים שכולים, גרים במקומות לא אפשריים כדי לעצור בגופם איום פלסטיני על השטח… הבנתי שאני אולי ממוקם ‘בסדר’ בתרומה שלי אבל אני בהחלט באיזור הנוחות שלי. ‘הם’ – לא.”
תקוע בגבול, חזק באמונה
הטיסה נחתה בוורשה אחרי צהריים של יום חמישי י”ט טבת. עוד בקושי יצאו המזוודות והחבר’ה כבר בריקוד סוחף ליד המסוע – את ה”מיילך טאנץ” המיוחד. “כולם יודעים שאנחנו על אדמת ורשה הספוגה בדם יהודי”, מספר יגאל, “אבל לא נותנים לשום דבר לפגום בשמחה. זה עוד לפני המשקה הראשון”.
התקלה הראשונה לא איחרה לבוא. אחד המשתתפים נעצר במשטרת הגבולות עם יותר מדי בקבוקי משקה במזוודה. חצי שעה, “כופר” וכמה בקבוקים שהושארו לפולני, והחבר שוחרר לצלילי “פדה בשלום נפשי”.
באוטובוס המיוחד – עם שולחן וכיסאות בחלק האחורי – התחילה ההתוועדות האמיתית. נגנים מוכשרים, “לחיים לחיים” שמתחיל לזרום, ושיחות עמוקות. “אפשר להבין מהנאמר שיושבת כאן חבורה של למדנים מעמיקים שממש לא רוצים בשביל זה למות ולא להתגייס”, מתאר יגאל. “מכנה אחד משותף בלט – ‘בשם כל ישראל'”.
ציון הרבי ר’ מיילך – התוועדות על הנוכחות
בציון של הרבי ר’ מיילך, בשעה 11 בלילה, הקור הפולני נכנע לחום היהודי. לפני הכניסה לציון, בבית הארחה בליז’נסק, התוועד הרב איתיאל על “פחד החמצה” – איך למצוא במקום אחד בלי לחשוש שמחמיצים משהו במקום אחר.
הוא הסביר שהתיקון הוא להיות מרוכז רק בדבר אחד, ולדעת ש”אם אני כאן הכל כאן”. מה שאני עושה כאן הוא מרכז העולם, טוב לכולם, ומה שחברי עושה במקומו הוא אותו דבר – ולכן הוא כולל גם אותי.
החוויה הזו נותנת גם לפיזור הנפש שיכול להיות בכניסה לציון, כשרוצים להתפלל על הכל וקצת מאבדים את הנוכחות. לכן, אפשר להיכנס בנוחות של “ואני תפילה” – אני, עם כל החסרונות והבקשות, זו התפילה עצמה.
לאחר ההתוועדות, נכנסו לציון הקדוש ולאחר תפילה קצרה, נוכחו לראות את האחדות הטבעית הקיימת בין קבוצות שונות בעם ישראל כאשר פגשו קבוצת אמריקאים שישבו וניגנו הרבה ניגוני התעוררות, בעיקר ‘אדרבה’ של הרב’ה ר’ מיילך. אנחנו מצדנו ניסינו ללמד אותם ניגון ‘השתטחות’ שליווה אותנו הרבה במהלך המסע, וכך המשכנו לניגוני שמחה וריקודים שעוררו בנו חיות ותענוג גדול.
המניעות בדרך
האתגר האמיתי חיכה בגבול האוקראיני. שש-שבע שעות עיכוב. בחוץ סופת שלגים, והשעון מתקתק לקראת שבת. “בשישי בבוקר התחילה בורסת ההימורים האם נצליח להגיע לפני שבת”, מתאר עופר בן יעקב ביומן שכתב. “במקביל כבר התחילו בדיקות פרקטיות של בתי הארחה אלטרנטיביים”.
חלק מהחברים פתחו בקבוצת הוואטסאפ דיונים הלכתיים וערכיים מלומדים – עד כמה ניתן להסתכן בהגעה סמוך לשבת. אחרים התייעצו עם “הגאון מווייז” ו”אדמו”ר מגוגל”. אבל באוטובוס עצמו? “ממשיכים בהתוועדות בשירה ובדיבוק חברים”, מספר יגאל. “זה לא מוציא את אף אחד מהכלים”. אפילו דוד הלל והרב איתיאל גלעדי מצאו זמן להקליט את הפודקאסט השבועי שלהם, ‘רואים נפלאות’, ישירות מהאוטובוס הנוסע.
בסוף הגיעו למזיבוז כשעה וחצי לפני שבת ומיד כשהגענו הקבוצה פרצה בריקוד ספונטאני. אחד האוטובוסים אפילו הספיק לעבור לטבילה במעיין הבעל שם טוב. “קפיצת הדרך כמו בסיפורי הצדיקים”, מסכם יגאל.
זמן? איזה זמן?
מי שהגיע למסע עם תפיסות קפדניות על זמן, קיבל שיעור מהיר. “אני בדרך כלל נוהג לשורר את ‘בואי בשלום’ מייד לאחר ‘עלינו’ של מנחה כדי לקבל שבת בשקיעה”, מספר יגאל. “הפעם אפילו לפי הלו”ז הרשמי בשקיעה טרם התחלנו מנחה. קבלת שבת? ערבית של ליל שבת? מאן דכר שמיה? קודם ‘שלאף’ קטן עד 18:00, אח”כ תבוא ‘חסידות’ לאיזה שעה, אולי יותר – מי ממהר”.
השיעור עם הרב יוסי פלאי החל בערב סביב 18:00. “עמקות שמזמן לא חוויתי”, מספר יגאל. “גם שאר המשתתפים לא ‘פראייירים’. מקשים, מתעמקים, חולקים, מסבירים לתפיסתם מה התכוון הרב יצחק”.
קבלת שבת התחילה רק סביב 19:20. “תפילה מרוממת עם ריקודים וקצב שאין אצלנו בקהילה גם בשמחת תורה”, אומר יגאל. “אפילו לפני המלחמה”.
סעודה שנמשכת עד הבוקר
סעודת ליל שבת הפכה להתוועדות ארוכה ומרתקת. הרב איתיאל גלעדי הגיע לסעודה שעה אחרי כולם וקידש. “לא בדקתי אם היה עסוק במשהו אישי או המשיך בעוד איזה לימוד”, מספר יגאל. “הוא בא להקביל פני מלאכי השלום ולקדש את השבת כשזה מדוייק לו. לא כשזה מדויק לשעון”.
הסעודה נמשכה עד לקראת ארבע בבוקר. “בלי שהיה רגע משעמם”, מעיד יגאל. “פעם הרב שי עם ההומור המיוחד שלו ופעם הרב איתיאל וקטעי קישור ביניהם. הבקבוקים נמזגים כל אחד לפי כבודו ומעלתו, ניגונים חדשים גם ישנים מתנגנים”.
בבוקר, כשקבעו “חסידות לפני תפילה” לעשר בבוקר, יגאל כבר היה ער. “בשעה הזו אני בדרך כלל כבר אחרי מוסף”, הוא מספר. השיעור של הרב שוקי עסק בעניינים עמוקים – חסד גבורה תפארת, אצילות בריאה. “אחרי עשרים ושמונה שנים שלי בבנקאות, עד לא מזמן חשבתי שספירות זה יותר קשור לקופה הראשית”, מודה יגאל בחיוך.
התפילה התחילה רק בשתיים עשרה. “לקראת שתיים עשרה בשעה שבדרך כלל אני הולך למנחה, דנו מי יהיה חזן בשחרית”, מתאר יגאל. “תפילה מקסימה, מכירות טובות, קריאה מדויקת ומתקתקת של ברק ומוסף שהסתיים מאוחר יותר ממה שאצלי מסתיים מוסף בראש השנה”.
סעודת שבת כללה “אטרקציה מיוחדת” – סיפורי שליחים. “הנכונות של אנשים לעשות לטובת עם ישראל תוך ביטול הפרטי זה מקניא וראוי לחיקוי”, אומר יגאל.
באיזשהו שלב שאל אותו אחד הנערים מתי יוצאת שבת. “אני מביט בשעון, ועונה לו – כבר יצאה שבת. הוא שואל שוב – אתה בטוח? ואני עונה לו – כן גם לפי זמן רבינו תם. זה לא הפריע לאף אחד להמשיך בעוד כמה ניגונים כי גם לברכת המזון צריך להיערך במתינות”.
מינוס 16 באניפולי
מוצאי שבת. נסיעה לאניפולי לציוני המגיד ממזריטש ורבי זושא. “נסיעה בסופת שלגים והגעה ליעד חשוך וקר מינוס 16 מעלות שמרגיש בגלל הרוח מינוס 22”, מתאר יגאל. “האוטובוס לא יכול להגיע עד הציון בגלל גובה השלג על הדרך”.
הליכה ארוכה בשלג, בקור העז. “הוציאו מבצע חילוץ נועז” כשהרב יוסי אליצור שליט”א לקח את אחד המשתתפים על הכתפיים את כל הדרך מהאוטובוס לציון ובחזרה בשלג העמוק.
בציון התחילו בניגוני כיסופים. “ניגונים עתיקים שמכוונים להתבוננות פנימית ומייצרים כמיהה למקום בו הנפש רוצה להיות”, מתאר יגאל. “היה חשמל באוויר. פתאום במעבר חד, התחיל ניגון קצבי סוחף כמעט טראנס”.
הוא מתאר את התחושה: “הרגשתי במוצאי יום הכיפורים שהחזן מסיים את תפילת נעילה ב’לך אכול בשמחה לחמך’. זהו. העתרנו בתפילות, ביקשנו מהקב”ה שיעתר לתפילתנו בזכות קדושת הצדיק והמקום וזה עבד. אפשר כבר לרקוד ולשמוח”.
הקבוצה שהמשיכה ישר לארץ זכתה להגיע גם לציון של רבי פנחס מקוריץ, אך פספסה את הטיסה בעקבות הלו”ז שמראש היה צפוף ועיכובים משמעותיים בגבול.
האדיטש – “הגעתי הביתה”
החבורה התפצלה. חלק המשיכו להאדיטש לציון אדמו”ר הזקן.
“כבר שנכנסתי לבית הארחה בהאדיטש הרגשתי שהגעתי ‘הביתה'”, מספר עופר זמיר בן-יעקב”.
המבנה עצמו עשה רושם. “כולו עץ אמיתי, יפה, עדין, מושקע מאד”, הוא מתאר. “כבר אז הרגשנו שהאדיטש זה השיא”.
בבית הארחה, לפני הכניסה לציון, התוועד הרב איתיאל. הוא הסביר בשם הרב גינזבורג את הייחודיות של אדמו”ר הזקן – “קול דודי דופק”, דודי לא אומר, הוא רק דופק בעדינות. אנחנו מבקשים שהוא ישמע את הקול שלנו בלי שאנחנו מדברים אליו.
אחרי זה התוועד הרב איתיאל בארוכה על זה שאצל הבעש”ט הכל היה בלי סוף – חוויה, התעצמות. הרב המגיד ניסה לעבד את זה קצת יותר, ואצל אדמו”ר הזקן האור המטורף הזה גם מגיע לקבלות-הטובות, שצריך לקחת אותן בתור מזכרות מהאור הגדול שקיבלנו.
בציון, אחרי שעות של פ”נ, תהילים ותפילה, כותב עופר: “חוויתי חזק את הקשר של החבריא קדישא מבחוץ… לראות את כולם פוגשים את שאהבה נפשם, זה היה מאד מיוחד… מלא יהודים פשוט הגיעו בהרגשה שמצאו את שאהבה נפשם והתפרקו בבכיות – כל אחד לסוגו ולשרש נשמתו”.
יציאה בזריזות – והספקנו
בעקבות פספוס הטיסה של הקבוצה הראשונה , זה המריץ אותנו ובמיוחד הלחיץ את הלחוצים בינינו להילחץ עוד יותר. יצאנו מוקדם ממה שחשבנו מהאדיטש, ואפילו הספקנו שחרית בבית חב”ד במולדובה. וב”ה הגענו לטיסה בזמן.
יגאל מסכם את המסע במילים פשוטות: “אני לוקח מהמסע הזה קודם כל חברים חדשים ומקבל על עצמי לעשות קצת תיקון ביחס שלי לזמן. וכן. על הציר של לדאוג או לפעול, אז יותר לפעול. בין השאר כי ציטטו יותר מפעם אחת במסע ששערות לבנות זה לא בגלל צרות. זה בגלל דאגות”.
“אני מתחיל להתכונן לשנה הבאה”, הוא מוסיף, “ותודה לברק שארגן הכל לפרטי פרטים וכל אלה שסייעו על ידו להצלחת המסע הזה”.
ועופר? הוא מסכם את המסע במשפט אחד שמבטא את כולו: “שבים לעולם, מתחדשים בשגרה, עם כח פנימי ונשמה מאירה. לחיים לחיים!”
החברים מהמסע לא שכחו אותך והנה פודקאסט שבו יענו לך על כמה שאלות חשובות וכמובן ישתפו בסיפורים וחוויות מהמסע המיוחד לרבי אלימלך בליז’נסק, הבעל שם טוב והסמוכים אליו במז’יבוז’, המגיד ממעזריטש ורבי זושא באניפולי, ואדמו”ר הזקן בהאדיטש.
אז למה בכלל לנסוע אל הצדיקים? ואיך עוזבים את ארץ ישראל לשם כך? מה פועל בנו המפגש עם הצדיקים? כיצד נראית נסיעה ארוכה כל כך באוטובוסים? האם כל הצדיקים דומים זה לזה או שיש הבדלים באיכות ובאופי המפגש עם כל אחד מהם? מה תפקידם של הניגונים? איך הנסיעה הזו משפיעה על הסובבים אותנו אחרי שחזרנו?
פרק מלא וגדוש בסיפורים ושיתופים אישיים. טעמו וראו כי טוב.