מאת: ישראל כ”ץ

בין תריג מצוות התורה ישנן מצוות פרטיות וישנן מצוות כלליות. בין המצוות הכלליות אנחנו מוצאים את זכירת יציאת מצרים. מלבד החובה להזכיר את יציאת מצרים בכל יום (“למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”), מצוות רבות בתורה קשורות ליציאת מצרים: מצות שבת, המועדים, מדות ומשקלות, רבית, עבד עברי.

בדומה ליציאת מצרים, מצות ברית מילה היא מהמצוות שכל התורה מושתתת עליהן: חלק בלתי נפרד מתהליך כניסה ליהדות על גר לעבור ברית מילה. כל התורה נקראת “ברית” – “אלה דברי הברית” (דברים כח, סט). כך גם הלוחות שעליהם כתובים עשרת הדברות נקראים “לֻחות הברית” (דברים ט, יא) והארון עם הכרובים שנמצא בקדש הקדשים נקרא “ארון הברית” (יהושע ג, ו ועוד).

כשמתבוננים בפרשיות התורה, מתגלה שכמעט בכל פרשה ישנו הקשר כלשהו לברית מילה, ובאמת ישנם כמה ספרים שליקטו את הדברים הללו על סדר הפרשות.

מחכמינו הראשונים מארצות אשכנז מקובל שהשבועות שמפרשת שמות ועד פרשת משפטים (ולפעמים כוללים גם את פרשות ת”ת – תרומה תצוה) מסוגלים לתשובה ותקון פגם הברית. ולכן מתאים להתבונן בקשר המיוחד שיש למצות ברית מילה לפרשיות הללו, שבעצם מקיפות את התהליך של שעבוד מצרים, יציאת מצרים ומתן תורה, ועם כוללים גם את פרשות תרומה ותצוה – את הקמת המשכן (הנושא שממשיך למעשה עד סוף חומש שמות). 

נסקור בקצרה כמה נקודות בסדרת הפרשות הללו:

פרשת שמות: בפרשת שמות אנו מוצאים רמז ראשון לברית בלידת משה רבינו, שבו נאמר “ותרא אתו כי טוב הוא”. לומדים חז”ל ש”טוב” הוא אור ו”טוב” זו מילה, ומכאן שמשה רבינו נולד מהול, ויחד עם לידתו “התמלא הבית כולו אורה” (הקשר בין אור לטוב הוא בתחלת התורה “וירא אלהים את האור כי טוב”. הרב יצחק כותב על הפסוק הקודם, “ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור” שהוא מורכב משבע אותיות בלבד, החוזרות על עצמן שוב ושוב, מהן ניתן ליצור את המלים אור מילה!). לידת תינוק מהול היא בחינה שקיימת בפנימיות אצל כל ילד יהודי – “אשר קדש ידיד מבטן” שייך לכל ילד יהודי, שבעצם היוולדו לאם יהודיה הוא חלק אלוה ממעל ממש, ולכן הוא שייך בעצם לברית. ברית המילה (או הטפת דם ברית כאשר תינוק נולד מהול) נועדה לגלות את הקשר העצמי הזה בפועל. [בהמשך הפרשה מוזכרת המילה בפירוש בפסוקים – במילת אליעזר בנו של משה על ידי צפרה.]

פרשת וארא: לאחר טענת משה רבינו “למה הרעתה לעם הזה” בסוף פרשת שמות, הקב”ה עונה לו בפרשת וארא “וגם הקמתי את בריתי אתם… ואזכר את בריתי”. הברית שלנו עם הקב”ה באה בהמשך לברית שהקב”ה כרת עם האבות הקדושים ומכחה אנחנו יוצאים ממצרים, ובזכות הברית אנחנו עתידים להגאל במהרה בימינו. הזהר הקדוש אומר ש”הקמותי את בריתי אתם” מלמד שהברית מתקיימת על ידי שני הצדדים – הקב”ה מבטיח לקיים את הברית, ואנחנו מחוייבים לשמור את הברית מצדנו.

פרשת בא: לפני מכת בכורות אנחנו מצווים על מצוות קרבן פסח, הקרבן הראשון שנצטווינו בו, והתנאי לאכילת הפסח הוא קיום מצות ברית מילה – ערל אסור לאכול מהפסח. פסח הוא לשון דילוג. היכולת לצאת ממצרים קשורה ביכולת לדלג בבת אחת ולצאת ממצרים. עבור רבים מצות מילה היא משהו שיש מולו קושי מנטלי גדול, והוא דורש כחות נפש ודילוג ממש לעבור לממד אחר. מצות המילה היא מסירות נפש בזעיר אנפין שבזכותה אנו זוכים להיות עבדי ה’ המשוחררים ממיצרי העולם. בשתי המצוות הללו, פסח ומילה, יש לנו דם, ועל כך אומר הנביא יחזקאל – ואנו אומרים זאת גם בליל הסדר וגם בברית מילה – “וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי” (יחזקאל טז, ו).

פרשת בשלח: אחרי המחסום הראשון של ההסכמה לצאת ממצרים, עם ישראל עובר בפני מחסום נוסף בדרך למתן תורה וארץ ישראל – ים סוף. ים סוף הוא הגבול והסוף, יש מגבלות שאי אפשר לעבור. למרות זאת, מתברר שהקב”ה רוצה שעם ישראל ילמד שגם הסוף הוא לא סופי – הים נבקע ועם ישראל עובר “בתוך הים ביבשה”. חז”ל דורשים על הפסוק “לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ” (תהלים קלו, יג) שים סוף נגזר “לגזורים” – כלומר לנימולים (בארמית מילה נקראת גזירה). כאשר האדם מסוגל לקרוע את הגבולות של עצמו, את ‘שלמות’ הטבע – הטבע נקרע אף הוא מפניו (עיין לקו”מ ריש תורה מז).

פרשת יתרו: בפרשת יתרו אנו מקבלים סוף סוף את התורה. הזכיה בתורה באה על רקע השלבים הקודמים – ברית מילה ויציאת מצרים. הדבר שמבדיל את התורה משאר החכמות היא היותה תורה “מן השמים”, שכל אלוקי ולא אנושי. לכן כריתת הברית היא ההכנה ההכרחית לקבלת התורה, וכפי שתקנו לנו חכמים בברכה השניה בברכת המזון – “על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו” (ובנוסח עדות המזרח: “ברית – ותורה”).

בחסידות מתבאר אפילו עוד יותר מזה: לא רק שברית המילה היא תנאי לקבלת התורה, היא למעלה מכל התורה. על ירידת התורה מן השמים נאמר “מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו'” (משלי ל, ד) ו”עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרֶד עֹז מִבְטֶחָה” (משלי כא, כב. ראה שמות רבה מג, ב; במדבר רבה יב, יא). אך במקום אחר נאמר “לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה” (דברים ל, יב), ודורשים בזהר שראשי התבות של המלים “מי יעלה לנו השמימה” הם מילה וסופי התבות הם י–הוה. ומכך שהראש הוא מילה והסוף הוא הוי’ נלמד שיש משהו במילה שיותר גבוה משם הוי’! מוסבר באריכות בדרושי החסידות ששם הוי’ קשור לכללות התורה ולמציאות הנבראת, ואילו המילה קשורה לאלוקות כפי שהיא למעלה מכל העולמות.

פרשת משפטים: פרשת משפטים היא פרשה מפתיעה. אחרי הנסים הגדולים והמופלאים של עשר המכות וקריעת ים סוף, אחרי ירידת ה’ על הר סיני ונתינת התורה בקולות וברקים, פרשת משפטים מלאה בדינים והלכות מדוקדקות, רבות מהן קשורות לדיני ממונות ונזקים שבין אדם לחברו.

אפשר להבין זאת בהקשר של מצות המילה וקדושת הברית: כח ההולדה הוא כח עצמתי שקיים באדם, ומכחו הוא יכול להביא נשמות חדשות לעולם. בחסידות מוסבר שכח ההולדה הוא “כח האין סוף” – כח שמעבר לחיים הרגילים. באופן טבעי, האדם יכול לחפש את הדרך להביא את עצמו לכדי מימוש ללא שום גבול, ויש הטועים ומקדשים את היצר הזה בצורתו הגולמית והפראית. הקב”ה מלמד אותנו ללכת בעקבותיו ולהצניע את העוצמות האין סופיות ולהכניס אותן לגבול. השם הקדוש הקשור לספירת היסוד וברית המילה הוא שם “שדי” – “שאמר לעולמו די”. הקב”ה מצמצם את עצמו לתוך גבולות המציאות ובתוכן מגלה את כחותיו האין סופיים. כך כל יהודי נדרש להכניס את הכחות הללו אל תוך חיי נישואין, עם מחויבות וגבולות ברורים, ובתוכם לפרות ולרבות ולהרבות את הדמות האלוקית דרך יוצאי חלציו.