ארבעה מינים מתרוצצים בקרבי, ארבעה מיני תגובות נפשיות לבשורות הבוקר המרעידות כרוחות עזים את דפנות סוכתנו.
ההדסים שבי נושאים עיניים דומעות מהתרגשות לשיבת החטופים. אלו אותן עיניים שצפו, כלות, בסרטונים של דמויותיהם השדופות והמיוסרות, שראו יום יום מזה שנתיים את השלטים והתמונות, הסרטים הצהובים והכסאות הריקים, המיצבים בכיכרות והתחינות הנזעקות מכל קיר, גדר וגשר להחזיר אותם עכשיו מהגיהנום, שהלכו לישון מדי לילה אדומות במחשבה איך הם ישנים שם במנהרתם, שכולה לילה אחד ארוך שאין אור בסופו.
להדסים אין טעמי תורה והשקפה ונימוקי בעד ונגד. יש להם רק ריח של מעשים שכל בר דעת יודע שהם טובים – טובים בפשטות, בטהרה, בפני עצמם: השבת בנים לגבולם. ההדסים משולים לאבות, ואבות לא רוצים אלא לראות בילדיהם הנתונים בצרה ובשביה יוצאים משעבוד לגאולה עכשיו ובמהרה, בלי חישובים ובלי חשבונות.
הלולב שבי מרגיש כפוף-שדרה, אפילו קצת שבור. הלולב הוא חרב גאוותנו, נס צדקת דרכנו. אך גאוותו נשבתה. לאחר שקומתו נזקפה בשבירת טבעת האש הפרסית, פירור הפרוקסים וסירוס הגרעין הוא חלם על עלייה בקו ישר מעלה, מחיל אל חיל ועד לנצחון מוחלט – מפלתו המוחלטת של האויב ואף סיפוח עזה. תחת זאת הוא קיבל שוב עסקת חטופים המשחררת אלפי אסירים (בתוכם כמה עם מאות מאסרי עולם ביניהם), ברית מפוקפקת עם מעצמות ערב אפלוליות, ושוב נשיא השש לקבל פרס על חבישת פלסטר.
ללולב אין חוש ריח למעשים טובים נקודתיים, המחממים את הלב לפי שעה אך מותירים אותנו חשופים ופגיעים במורד הדרך. כוחו הוא בטעם – בחזון הנישא מעלה ומרחיק ראות. לכן הוא מרגיש שעשו עליו סיבוב והובילוהו אל מה שחשש ממנו יותר מכל – עוד סבב לחימה, גדול יותר הפעם אך כזה שעדיין מותיר את הנחש במקומו, זומם שוב את זממו. וכל הסיבובים האלו עיקמו את קומתו.
האתרוג שבי… מאותגר. זהו הלב היהודי התם המרגיש את פעימת הזמן והעם, את משפחתנו הגדולה ורבת השבטים המתגלגלת במשעולי הגלות ובקשת הגאולה. כמו האתרוג אנחנו עם קטן, אך פני השטח שלנו אינם הולמים את ממדינו. הם חרושי תלמים ופיתולים, פניו של עם רב פנים, שמצד אחד טרוד כל כך בהישרדות אך מצד שני מוצא זמן לחלום שלל חלומות של שלמות.
לאתרוג יש גם טעם וגם ריח, ועל כן הוא חווה בתוכו הן את חדוות ההדס והן את בכיית הלולב – ״חדוה נעוצה בלבי מצד זה ובכייה נעוצה בלבי מצד זה״. אין שלם מלב שבור ושלם גם יחד, ואכן אתרוגי בו זמנית שלם ושבור, אוהב וכואב. הוא מבין ללבו של הלולב אך גם יודע שדרך העולם אינה ישרה ועלילתו אינה גמורה. הוא שותף לאושר ההדס אך לא יכול שלא לשמוע מנגד גם את צליל הספק המר. מאותגר.
והערבות? הן פשוט בוכיות, מורידות פלגי מים רבים על כל נחלי הדמים שנשפכו כאן. דמי נטבחים ודמי חטופים, דמי לוחמים ודמי אזרחים, דמי חללים ודמי פצועים וגדועי איברים. בשפלותן מרחיבות הערבות את ליבן גם לבכות את דמי בני דודנו הערבים, שהוקרבו ברבבותיהם בידי מנהיגיהם על מזבח הדמים של פולחנם. בשפתותיהן הרוחשות לוחשות הערבות שלי תפילה, שכל הדמים האלו לא ייספגו בעפר בלי טעם ובלי ריח, אלא כתפילה בלא מילים יעלו לפני היושב במרומים, שיצדיק וימתיק אותם וירעיף עלינו גשמי ברכה של חיים.
לא נותר לי אלא לאגוד את ארבעת המינים האלו בתוך לבי, כולם בשר ונושאי בשורה מבשרי, לנענע אותם לכל רוחות השמיים והארץ ולזעוק שתי זעקות סותרות ומשלימות – ״אנא ה׳ הושיעה נא״ ו״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו״.
ניר מנוסי, י״ז תשרי תשפ״ו (9.10.25)
להצטרפות: http://tiny.cc/pnina
לכל הערוצים: https://linktr.ee/nmenussi