הרב יהושע הס בטור על אקטיביות ופסיביות בחיי הפרט והציבור.

אקטיביות מחטא המרגלים ועד היום
“בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, מנלן? …ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב: ” וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום”. הני ארבעים יום נכי חד הוו?[כלומר, עד תשעה באב יש רק 39 יום]
אמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב: “קרא עלי מועד לשבור בחורי”, וכתיב: ” ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא”. [כלומר- הוסיפו באותה שנה יום לתמוז, עשו ראש חודש יומיים, ואז ארבעים יום כלים בתשעה באב]
אמר רבה אמר ר’ יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה. אמר להם הקב”ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות”
[תענית כט]

שמעתי מר’ עודד כיטוב:
מה אכפת לקב”ה אם הפורענות תצא בט’ באב או בי’ באב, עד כדי שהוסיפו יום בראש חודש בשביל זה? הן זו הפורענות הראשונה, אפשר היה שכל הבאות תהיינה גם בי’ באב.
אלא שלא התאריך הוא ששינה את התמונה, אלא ההתעצלות בקידוש החודש היא הבעיה – שכן, כאשר ראש חודש הוא יום אחד בית דין מקדשים אותו באופן אקטיבי, וכשהוא יומיים -החודש מתקדש מאליו.
עד כמה זה משמעותי אפשר ללמוד מסדרה של השנה כולה. כל השנה בנויה מחודש אחד מלא ואחד חסר, אחד מלא ואחד חסר [יוצאים מן הכלל לעיתים חשוון וכסלו, וגם הם בשנה כסדרה מצייתים לכלל].
והנה, החודשים שתחילתם ביום אחד של ראש חודש, בקידוש החודש אקטיבית, הם חודשים מאירים, עם חגים, והחודשים שמתחילים בפסיביות, ביומיים – הם חודשים חשוכים יותר.
כך תשרי מאיר, חשוון חשוך, כסלו מאיר, טבת חשוך, שבט מאיר, ובאדר – ונהפוך הוא, התהפך החודש מאבל ליום טוב.
וכך בקיץ – ניסן מאיר, אייר חשוך [לפחות עד שהגיע ל”ג בעומר], סיון מאיר, תמוז חשוך, ואב – היה צריך להיות מאיר, ונהפך לאבל. מדוע? מפני שבאותה שנה קובעת הפכו אותו לחודש עם יומיים ראש חודש.
ואכן, הבכיינות היא תופעה של פאסיביות – כך מתמודד פאסיבי עם מצב בעייתי, הוא בוכה ומתלונן. האקטיבי לעומתו פועל. על זה אמר ה’ – אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אתן לכם בכיה לדורות]. עד כאן [חוץ מהסוגריים בסוף] שמעתי מר’ עודד שליט”א.

אקטיביות במלחמה
אין צריך להסביר מה שכל אחד רואה, שכאשר ישראל יוזמים ותוקפים – ידינו על העליונה, וכשאנחנו נגררים – היא על התחתונה. כך היה במלחמות מאז קום המדינה – למשל ששת הימים לעומת יום הכיפורים, וכך במלחמה הזו – לבנון ואיראן אל מול עזה.
מצד שני, האקטיביות שאנחנו רואים היא קצרת מועד. מבצעים קצרים, ששה ימים או שנים עשר, ואחרים חוזרים להגרר, חוזרים לפאסיביות ולחולשה.
האם יש משהו לעשות עם זה, או שרק לבכות ולהתלונן? ואיך בכלל צריך להתייחס למצב
הזה?

אקטיביות בחיי הפרט
המחשבה איך להתייחס לפרץ האקטיביות ביחס לשגרת הפאסיביות הזכירה לי את עצמי.
יש תחומים בחיים שאני מצליח להיות בהם אקטיבי. לפעול, להתקדם, לפתח, ליזום.
בתחומים אחרים – אני ממש פאסיבי. בחלק מהם זה עד רמת היאוש, שכבר ויתרתי [רשמית או בפועל] על הניסיון לשנות. כל אחד והתחומים שלו, כל אחד ורמת הויתור שלו.
אם נשווה את זה רגע לימני ושמאלני, אז יש לי את הימני שפועל בגזרות מסוימות בחיים, שם אני מתקדם ודוחף וחי, ויש לי את השמאלני שלי שאין לו כח לתקן ורק רוצה שקט, ושיפסיקו אפילו להגיד לו שצריך משהו אחר – הוא רוצה להיות ככל הגוים.
[אפשר להגיד שזה “הגוי אשר בקרבך”, שהרי יהודי הוא משפיע בעצם וגוי הוא מקבל בעצם. ואפשר להגיד שגם בתוך היהודי יש מקום ששואף למי מנוחות, ומרגיש שבעצם הכל היה צריך להיות בסדר, וה’ היה צריך להיות נוכח כאן בלי שאצטרך להיאבק על זה, וממילא מי אמר שצריך להיאבק – אולי הפוך, צריך להגיד לה’ שיגיע עד אלי? קצת כמו מידתו של אהרן – סוף קו השמאל, שהוא גם שושבינא דמטרוניתא שתובע התגלות של ה’ כאן למטה].

אז מה עושים?
כשהגענו ליהודי הפרטי, אלי אישית, יש לי גם ציור מסוים מה ואיך לתקן.
אנחנו יודעים שהעיקר הוא להרבות טוב, ובתשובה 99% הם קבלה לעתיד ו1% של חרטה – שהוא בעיקר ההגדרה הברורה של החטא או הטעות, ומכאן ואילך מתקדמים.
אנחנו יודעים גם מה שכתוב במכתבי פרי הארץ מרמ”מ מויטעבסק שעיקר הנפילות באות כי לא שמחים מספיק בעבודת ה’ שלנו אלא רוצים עבודה גבוהה יותר, והשמחה בטוב שכן יש לנו היא המפתח להתקדמות.
אז כשאני מבין שהבעיה היא הפאסיביות ותפקידי להרבות אקטיביות, הדרך הסלולה היא למפות את החלקים שבהם אני מרגיש פאסיבי, ולקחת משהו אחד קטן ולהתחיל להיות קצת יותר אקטיבי בו. “מעט מעט אגרשנו מפניך פן תרבה עליך חית השדה” – מתקדמים לאט כדי לא ליפול לתוהו. וגם, להיות מאד בשמחה עם כל מה שאני זוכה לעשות, כי זה יעזור לי להתקדם.

ובחזרה לציבור
אותו הדבר מרגיש כלפי הציבור.
זכינו לכמה נקודות של התעוררות שהגיעה עד הממסד וכוחות הבטחון הכלליים. יש עוד המון נקודות התעוררות של הרבה מאד יחידים בתוך העם, בצבא, בגבעות, שליחים, כל כך הרבה יהודים שעושים טוב בד’ אמות שלהם וגם בד’ אמות הציבוריות שלהם.
באופן הכי פשוט, זה מאד מאד משמח. וכדאי לתת לזה הרבה מקום ולהיות בשמחה על זה.
ואז, למצוא עוד נקודה קטנה בענייני ציבור, כל אחד והיכולת שלו והתחום שקרוב ללבו, ולהחליט להיות בה קצת יותר אקטיבי. ולהיות מאד שמח עם כל דבר שקורה.
ועם כל נקודה כזו, גם האוירה הכללית לאט לאט משתנה והופכת להיות יותר בשלה להיות מציאות של גאולה, בע”ה.