שיעור מיוחד לבני משפחת רוזנצוייג במלאת שלשים לפטירת הרב בנימין זצ”ל, בו לימד הרב יצחק גינזבורג שליט”א מתוך הספר של הרב בנימין “מסולאים בפז”.

ב-ה’ בניסן השנה הלך לעולמו הרב בנימין דב רוזנצוייג – ‘בניום’ האהוב.
אמש (א’, ו’ אייר) התקיימה אזכרת השלושים לפטירתו בישיבת ההסדר ברמת גן. דברי תורה וסיפורים על דמותו מפי אביו -הרב טוביה רוזנצוייג, אחיו ובני משפחה נוספים, הרב יעקב אריאל נשיא הישיבה, הרב יהושע שפירא העומד בראשה, הרב ישראל אריאל מיצהר, הרב ראובן ששון חברו הטוב של הרב בניום, רבנים וחברים נוספים.
אברהם יצחק רוזנצוייג, בנו הבכור של הרב בנימין, ובנים נוספים ניגנו ושרו בדרכו והוקרנו קטעי וידאו מנגינתו ושיעוריו.

לקראת האזכרה פנו משפחת רוזנצוייג לרב יצחק גינזבורג שליט”א בבקשה שישתתף בסרטון על אביהם שיוקרן באזכרה.
בתשובה לבקשה הרב הציע לבני המשפחה להגיע אליו ביום השלשים, וללמוד ביחד משהו מכתבי אביהם, ‘שתהיינה שפתותיו דובבות’. כמעט כל הילדים הצליחו להגיע, והיה שיעור ארוך ומופלא בפרשת השבוע, אחרי מות, מתוך הספר ‘מסולאים בפז’ – סדרת הספרים על התורה שכתב והוציא הרב בניום בשנים האחרונות.

תלמידים של הרב מציינים שלא זוכרים משהו דומה, שהרב למד מבפנים, באריכות ובעמקות, משהו שנכתב בדורנו.

השיעור היה משובץ גם התייחסויות אישיות לבני המשפחה ולאישיותו של הרב בנימין-דב. לדוגמה:
הרבי הרש”ב נפרד מאתנו ב”אני עולה למעלה, ואת הכתבים אני משאיר לכם”. כלומר, תוך כדי שאני עולה למעלה אני חושב עליכם, ומה אני יכול להשאיר לכם? רק את הכתב שלי. כתב הוא כמו מכתב אהבה. זה נקרא ‘נשיקה חסידית’. יש ביטוי שהרבי שרוצה לתת נשיקה חסידית הוא נותן מאמר חסידות לבן שלו או לקרוב שלו.

…, מה זה אומר לנו? שמי שרוצה להיות קשור לאבא שילמד את ההתכתבות שלו, זה ההתכתבות שלו עם ה’ לעולם ועד. כמו שחסידים פותחים אגרות קדש, ככה בנים עם הכתבים של האבא – ככה מתכתבים עם אבא, ככה מתקשרים לאבא. אפשר אפילו לכתוב מכתב לאבא ולשים פה, בתוך הספר הזה, ולקבל תשובה.

אמרנו שאחרי שהנשמה לא עוזבת ח”ו, “שביק חיים לכל חי”, אבל היא מסתתרת – לא רואים אותה לגמרי, אבל היא עדיין נמצאת. איך היא נמצאת? איך אבא נמצא כאן? הוא ודאי נמצא כאן, אבל איך? בתכלית ה”הצנע לכת”. מה זה צדיק נסתר, צדיק שבהסתר? שלא רואים אותו. ודאי שלא רואים את הצדקות שלו, אבל הכי טוב בשבילו – שלא רואים אותו בכלל. אבל לא כי הוא ‘פאר זיך’, בשביל עצמו, אלא כולו בשביל הילדים, בשביל הזולת, בשביל המשפחה, בשביל עם ישראל. אבל הוא עכשיו בתכלית ה”הצנע לכת”. איך אפשר לתקשר? דרך התורה היא הדרך הכי טובה בשביל לתקשר, כמו שאמרנו.

כתוב עוד משהו חשוב, שכן אפשר להבין – שעיקר הקטרוג על החטאים הוא לאו דווקא על החטא הספציפי, שפלוני עשה חטא אחד ואלמוני חטא אחר, אלא עיקר הקטרוג הוא על חוסר הרגשת הערבות בתוך עם ישראל. מהי ערבות? שאני אחראי עליך – “כולנו ערבים זה בזה”. המקטרג לא מקטרג כל כך שאחד מחלל משבת ושני עשה משהו אחר – חמור מאד, אבל עיקר הקטרוג למה אין אחדות בעם ישראל, הרגשת ערבות, שזה היה מונע את כל החטאים. לית שכינתא שריא אלא באתר שלים – צריך מקום שלם כדי לקבל את השכינה, וזו עיקר הבעיה שלנו. עיקר הקטרוג על הפירוד בעם ישראל.

… אמרנו שחטא הוא שוגג, ויש איזו חומרה בשוגג כי בא מהלא-מודע של הנפש, כמו שכחה. היות שמסבירים בחסידות שעיקר הבעיה הוא כאן הוא חוסר הערבות של הנשמות, זה ודאי דבר שאדם לא-מודע אליו, יחסית. הלואי שנהיה מודע שאני צריך להיות בסדר, לשמור את השו”ע, אבל להיות מודע כל הזמן שאני אחראי על עם ישראל – זה לא כל כך מצוי. יש אנשים מיוחדים שזה קיים אצלם, שמבינים שאני ערב על כל עם ישראל. זה לא הדבר הכי שכיח – זה נשכח. יכול להיות שאבא היה בין האנשים שהבינו את זה, את סוד הערבות. אבל עיקר החטא כאן, היות שלא מודע, הוא חוסר הרגשת הערבות.

…הכניסה חייבת להיות בשביל כלל ישראל. זה החינוך של פרשת אחרי מות [אם משתמש במלה חינוך – רוצה לומר שזה עיקר החינוך של האבא לבנים. כל החינוך של האבא שהעיקר לחשוב על עם ישראל. בשביל זה צריך לעסוק בתורה, ולהיות בדבקות בתפלה, וגם לנגן ניגונים לה’ – אבל גם הניגונים שלך הם בשביל כולם, כמו שראינו אצל אבא. עיקר החינוך הוא לחנך לאהבת ישראל. זה החינוך של הבעל שם טוב, וזה המסר של אחרי מות.].

הרב חזר והזכיר לבנים את הביטוי “מה זרעו בחיים אף הוא בחיים” ואמר: “הווארט הוא שהצדיק – אבא – נמצא כאן, חי וקים, רק שהוא מאד בצניעות, אבל מאד באכפתיות. צנוע מאד, אבל מאד מאד דואג, ושמח שהילדים עושים דבר טוב“.

השיעור המיוחד מגיע כהמשך לרצף ההתיחסויות החמות לדמותו של הרב בניום. מיד לאחר הפטירה מסר הרב שיעור שפורסם ב’נפלאות’ בשם “תדאג כל החבורה” – על הרוח שעלינו לקחת ממותו של אחד מיוחד מבני החבורה. ב’סעודת משיח’ בשביעי של פסח, היום בו נהג הרב בניום להגיע לבית הרב גינזבורג מידי שנה, הזכיר הרב שוב אותו ואת ספריו: “רמז שנדרוש לכבוד הספר “מסֻלאים בפז”, שם ספרו של חברנו בניום, הרה”ח בנימין-דב רוזנצויג ע”ה, שהרבה להגיע לסעודות משיח והיה ראש ל”כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר”, כאשר בשירתו הוא הוציא אותנו מהמודעות העצמית שלנו ומשך אותנו למודעות אלקית ואף למודעות טבעית בגילוי האהבה המסותרת שבלב כל יהודי להשי”ת…”.