הוויכוח על גיוס חרדים מתאפיין בתחושות של עוול והתקרבנות. כל צד מרגיש נפגע ומקופח, ומתבצר ברגשות האלה. אבל כשרוצים לתקן מערכת יחסים, כל צד צריך להתמקד בזיהוי החלקים שלו, שהוא אחראי עליהם, ולתקן אותם. זה הרבה יותר אפקטיבי. לפעמים כשצד אחד מטפל בחלקים שלו, גם הצד שכנגדו משתנה לטובה.
לצורך הדיון איעזר בהכללות ואתייחס לדיון כמתנהל בין שלושה צדדים. צד אחד הוא החילונים. צד שני הוא החרדים, והשלישי הוא הדתיים לאומיים.
* * *
החילונים צריכים לקחת אחריות על האפשרות של כל אדם להיכנס לצבא ולצאת בלי ירידה רוחנית. זה דורש מהחילונים המון ויתורים על ערכים שחשובים להם, ובראש ובראשונה שירות בנות בכל מקום. במשך שנים הצבא מתרשל בלאפשר לחיילים דתיים סביבה מתאימה לערכים שלהם. אין שום סיבה או צורך מבצעי שחיילים ישרתו כתף אל כתף עם חיילות. אבל ארגונים פרוגרסיביים זיהו את הנקודה הזו כמנוף למנוע את השתלטות הדתיים על הצבא, ודוחפים – באמצעות היוהל”ן ומערכה תקשורתית משומנת – למצב שחיילים דתיים מרגישים פחות ופחות בנוח לשרת בצבא, בסדיר, בקבע או במילואים.
זה עוד היה מובן איכשהו במשך השנים שלפני מלחמת שמיני עצרת. הצבא ממילא תכנן להיות חכם וקטן. האמירות על גיוס חרדים נועדו רק כדי לנגח אותם ולהרגיש עליונות מוסרית עליהם. לא היה שם צורך ממשי. אבל כעת החילונים צריכים להחליט מה חשוב להם יותר: הצלחה במלחמה מול אויבינו או התעקשות על צה”ל ככור היתוך שדרכו הופכים יהודים לישראלים, רצוי בדמות של חילוני ליברלי עם סט ערכים בהשגחת אסא כשר.
וזה לא נגמר כאן. החילונים צריכים להבין שאם הם רוצים לגייס חרדים פירוש הדבר שהם נותנים להם שותפות מלאה. החרדים לא יבואו רק כדי להיות בשר תותחים. מגיע להם להיות שותפים מלאים בעיצוב של דרכי המלחמה, היחס לאויב, המשקל שמעניקים לחיי “בלתי מעורבים”. כבר היום הרבה חילונים מתפלצים כשהם רואים חיילים דתיים שרים שירים של אמונה ומצהירים על מלחמה ועל נקמה בשם ה’. ובכן, החדשות הן שגיוס חרדים יגדיל את זה מאוד. ושגם חיילים חילונים ייסחפו לזה.
אם אתה חילוני, מעוניין שהחרדים יתגייסו אבל בו זמנית מעוניין שהצבא יישאר בדיוק כמו שהוא ברמה הערכית – סימן שאינך מוכן באמת להכיר בהם כשותפים אלא מנסה לנצל אותם. הם מזהים את זה מרחוק ונמנעים מגיוס.
* * *
החרדים צריכים לקחת אחריות על עם ישראל. בכל הדיבורים שלהם בולטת אי הנכונות לומר איך הם חושבים שהבעיות האמיתיות של חוסר בכוח אדם בצבא יכולות להיפתר. המלחמה הזו גבתה את חייהם של כאלף חיילים, ועוד כעשרת אלפים פצועים. לצידם יש מאות אלפי אנשי מילואים ששירתו במשך מאות ימים. המשפחות והעסקים שלהם קורסים.
והאמת שחוסר הנכונות לקחת אחריות מתפשט לעוד הרבה תחומים. איך הם חושבים שאפשר לנהל כלכלה כשהחרדים לא עובדים, או עובדים בעבודות לא מכניסות בגלל חוסר בלימודי חול? איך הם חושבים לנהל יחסי חוץ, מערכת ביטחון – לא רק במה שקשור לצרכים של הסקטור החרדי, אלא כאילו הם בעלי הבית של המדינה, והרוב בה. חרדים נוטים לא לחשוב על השאלות האלה, או לענות עליהן תשובות מתחכמות ומתחמקות.
יש הרגשה של הציבור הכללי שלחרדים פשוט לא אכפת. שהם לא מרגישים שייכות לסיפור הנוכחי של עם ישראל. שהם פה כמו אורחים, כמו אחיהם בבריטניה, בארה”ב ובמקסיקו. רבנים חרדים מאיימים בירידה מהארץ (כאילו זה יפריע למישהו חוץ מלהם), ילדים חרדים מכנים את מי שלא חובש כיפה “גוי”, והבחירות המוניציפליות מצליחות לגייס הרבה יותר אכפתיות ופעילות מאשר המלחמה שמתנהלת בו בזמן.
אין אפילו גדול חרדי אחד שמוכן לדבר, כמו הרבי מליובאוויטש בשעתו, לא רק בשם הציבור שלו אלא בשם כל עם ישראל. מישהו שברור שהאינטרס שלו הוא הצלחה של עם ישראל כולו בארץ ישראל. עצוב, אבל נראה שעשרות שנים של תלות גמורה בתקציבים מהמדינה, של תרגילים ושקרים, ניוונו לגמרי את חוש השותפות והאחריות של הציבור החרדי. החרדים, כציבור, התרגלו לקחת, ואינם מצליחים לעבור לנתינה.
כן, ברור שחרדים מתפללים וכואבים את המלחמה, אבל רגשות שאין בצידם מעשים הם אות מתה. דרך להשקיט את המצפון. המעשים מדברים הרבה יותר חזק, ובמעשיהם הם אומרים: המלחמה הזו היא לא העסק שלנו.
תחושת הניכור הזו הייתה קיימת כבר קודם, אבל המציאות בארץ לא הייתה כל כך קשה ותובענית. אינו דומה מי שחולף ליד רכב עם פנצ’ר ומתעלם, למי שחולף ליד תאונה רבת נפגעים ומתעלם. החרדים צריכים לזהות איך הבחירות שלהם יוצרות תחושת ניכור, ולבדוק פנימה האם הם באמת בטוחים שכל יהודי, יהיה איך שיהיה, הוא שותף שלהם ויש להם חובה מוסרית כלפיו.
החרדים חוששים, ובצדק, שהשתלבות בצבא תביא לפגיעה רוחנית. אבל אם היו מרגישים אחריות, היו הופכים את העולם כדי לייצר מסגרות שבהן הציבור החרדי יוכל לספק כוח אדם עבור המאמץ המלחמתי. אתם חוששים שהצבא יחזור בו מהסכמות? תשמשו בכוח הפוליטי שלכם לעגן את המסגרות האלה בפקודות מטכ”ל, בחוק של הכנסת. תפעילו את כובד משקלכם להקים מסגרות חצי צבאיות, של שירות בלי מדים. תעשו הכול כדי לתמוך בלחימה. אם הציבור החרדי היה משקיע עשירית מהמאמצים לא להתגייס בהקמת מסגרות מתאימות של נתינה – כל זה לא היה קורה. זה הרבה יותר טוב ומועיל מלהתקרבן ולהיות עסוקים בכמה פוגעים בהם ורוצים לחלן אותם. החרדים מזלזלים בכוח הציבורי שלהם, לא מאמינים ביכולת שלהם להוביל. עסוקים בהישרדות במקום בבנייה של המציאות הראויה. כשעשרת אלפים חרדים יהיו מגויסים, יהיה הרבה יותר קל לכפות על הצבא ועל המדינה את סדר היום החרדי. איך אני יודע? “אחים לנשק” הוכיחו את זה.
החרדים חוששים, ובצדק, להיות חלק מתפיסה “לאומית” שרואה בעם ישראל עם ככל העמים, שמתייהרת בכוחה ובעוצם ידה. אבל אפשר ללכת לצבא בלי לחשוב את כל זה. אפשר ללכת לצבא כאילו יש שרפה בבניין והולכים לעזור בכיבוי שלו. כאילו יש תאונה ברחוב ועוזרים לטפל בפצועים. הרי ברור שאף אחד לא יאמר: אני ממשיך ללמוד גמרא לזכות כיבוי השרפה. אני אומר תהלים. זה בדיוק המצב עכשיו. אין מישהו אחר שיעשה. יש רק את מי שאכפת לו מעם ישראל. לכם אכפת?
מבחינת החרדים יש דבר אחד שהוא החשוב מכול, והוא: החרדיוּת. יש לה לחרדיות יתרונות גדולים שכל עם ישראל הרוויח מהם, אבל בשעה ההיסטורית הזו נראה שהחרדיות בצורתה הנוכחית הופכת למטרה במקום לאמצעי. היא פוגעת בקיום התורה ועם ישראל במקום לחזק אותם. אם חרדים רוצים להמשיך להיות מגזר רלוונטי בתולדות ישראל, הם מוכרחים למצוא את הדרך לקחת אחריות.
ומילה לצעיר החרדי הבודד, זה שרק רוצה לעשות “ככל אשר יורוך”: לפני תשעים או מאה שנה עמדה על הפרק השאלה האם להישאר באירופה או להגר, אפילו לעלות ארצה. רוב גדולי הדור לא עודדו את העלייה ארצה. יש שם סכנות רוחניות, אין לדעת מה יהיה. כתוצאה מכך, רוב החרדים שחיים היום הם צאצאים לאנשים שלא שמעו לגדולי הדור של זמנם, ודווקא עלו לארץ ישראל וניצלו מהשואה או מההתבוללות.
אז נכון שאף אחד בשמים לא יבוא בטענות למי ששמע לרבי שלו ונשאר בפולין. אבל האם ה’ לא שמח הרבה יותר במי שלא שמע לרבי שלו, עלה ארצה וכעת יש לו עשרות או מאות צאצאים? גם עכשיו אנחנו נמצאים בפרשת דרכים היסטורית. ולא בטוח שלא מתקיים בנו שוב “משיב חכמים אחור ודעתם יסכל”. נכדיו של מי יהיו גאים בו יותר – נכדיו של זה שנענה להזמנה משמים להוביל את השינוי, או נכדיו של זה שנצמד לקיים, למרות שכל כולו התקומם נגד זה?
לפעמים המעשה הנכון עובר דרך הכרעה אישית קשה, שיש בה סיכון רוחני, אבל מי שמחדד את החושים הרוחניים שלו יודע לזהות שדווקא היא הבחירה הנכונה. ואפשר לראות מבעד לשכבות של אידיאולוגיה ופובליציסטיקה שהמציאות בעצם פשוטה למדי: יש יהודים, הורגים אותם, לא תעמוד על דם רעך, צריך לרוץ להציל, וזה יותר חשוב מכל זהות. ה’ ודאי לא ימנע טוב להולכים בתמים.
* * *
גם הדתיים לאומיים צריכים לקחת אחריות, אבל להם הכי קשה להסביר את זה, כי בעיניהם הם כבר כורעים תחת נטל האחריות. הדתיים לאומיים צריכים לקחת אחריות על העובדה שהצבא לא מצליח לעמוד בהבטחות שלו לדתיים. עשרות שנים של סיכומים, של “פקודת השילוב הראוי”, ובכל זאת הצבא מכרסם בהם עוד ועוד. הדתיים לאומיים מעדיפים להבליג ולהעלים עין, למען המטרה היותר חשובה בעיניהם שהיא השירות בצבא, אבל בהבלגה הזו עצמה הם אפשרו לצבא להיות גוף שאי אפשר לסמוך על ההבטחות שלו. כשחרדי מסתכל עד כמה הדתיים לאומים הם אסקופה נדרסת, הוא מבין שאין לו מה לחפש שם.
הדתיים לאומים לא מוכנים “לשבור את הכלים” מול הצבא. גם כשהצבא עסק בעבירה הכי חמורה בתפיסה של הדתיים לאומים – פינוי יישובים – הדתיים לאומים לא העזו לסרב פקודה. גם כשידעו שהוראות הפתיחה באש נובעות ממוסריות מזויפת ומסכנות חיים – העדיפו לציית להן ולמות. הנאמנות לזהות שלהם כמקדשי המדינה סירסה אותם ומנעה מהם להציב גבולות. אבל מערכת יחסים שאין בה גבולות היא מערכת יחסים חולנית, משעבדת, וכל חרדי שעיניו בראשו יירתע מלהיכנס למערכת יחסים כזו. “רגע”, אומר לעצמו החרדי, “אם הדתיים לאומים לא מצליחים לסרב פקודה על הדבר שהכי חשוב להם, מנין שיהיה לי הכוח לעמוד על הדברים שחשובים לי?” במילים אחרות: בכל פעם שדתי לאומי קיים פקודה שהיא נגד התורה, או אפילו סתם לא עמד על צרכיו וזכויותיו כדתי, הוא הרחיק עוד חרדי מלהתגייס. הדתיים לאומים צריך לדעת לקחת אחריות על זה.
הדתיים לאומים נהנים מהרגשת העליונות המוסרית שהשירות בצבא מספק להם. הם יכולים להסתכל על חרדים מלמעלה. הם מצליחים גם וגם, ספרא וסייפא. והדבר הזה בעצמו מונע גיוס חרדים, כי אם יש למישהו רווח לא מודע ממערכת יחסים כושלת, סביר שהיא תמשיך להיות כושלת עד שיסכים לוותר על הרווח הזה. הדתיים לאומים מעדיפים להפנות את תלונותיהם כלפי החרדים שלא מתגייסים, ולא כלפי הצבא ומערכת המשפט שהפכו את הגיוס לסכנה רוחנית ולאיום על עצם החרדיוּת.
כשדתיים לאומים מתראיינים בערוצים חילוניים, הם מעדיפים משום מה להגיד שחרדים צריכים להתגייס, ולקבל חצי דקה של אהדה, במקום להגיד לחילונים להתכונן נפשית למצב שהחרדים יהיו חלק מההכרעות הערכיות של הצבא. שהוראות הפתיחה באש עומדות להשתנות כשהחרדים יתגייסו. שעירוב חיילים וחיילות יוכל לקרות פחות ופחות.
דתיים לאומים אוהבים להתייאש מהחרדים, לשמוע את הרטוריקה ולראות את ההתנהלות ולהרגיש שאין סיכוי לשינוי. אבל יהודי הוא חלק אלוה ממעל, נשמה אין סופית שרוצה טוב. וכמו שאפשר להאמין שקפלניסט יכול לחזור בתשובה, שכל הניכור והפניית העורף שהוא מציג הם רק כיסוי לגרעין טוב פנימי, כך הדתיים לאומים יכול להאמין שחרדי יכול לחזור בתשובה, וללמד זכות שהניכור הוא רק לכאורה, מנגנון הגנה, רפלקס אוטומטי של הישרדות שייקח זמן להשתחרר ממנו.
דתיים לאומים אוהבים להתחשבן, להרגיש מנוצלים. הם כמו אמא שמסתובבת בבית ורוטנת “הכול נופל עליי בבית הזה, לאף אחד לא אכפת”, אבל בתוך תוכה יש לה סיפוק נסתר מכך שכולם צריכים אותה ולא יכולים בלעדיה, ולכן היא גם מתקשה לייצר מציאות של שותפות אמיתית, כי אז תאבד את תחושת היתרון הזו. דתיים לאומים צריכים להפסיק להתבכיין שהם פראיירים ולהתחיל לראות שהם בוחרים בזה, באופן לא מודע. כי הם צריכים אישור מהחילונים ומהחרדים. הזהות שלהם מבוססת על אישורים חיצוניים, על להיות “דתי נורמלי”, על לא להרגיז אף אחד.
במקום שיח החובות והזכויות שדתיים לאומים מובילים, אפשר היה לקיים שיח אחר. כזה שמדבר על ערבות ואכפתיות ואחריות. במקום לומר לחרדים “נמאס לנו למות לבד, בואו תמותו גם אתם” (הזמנה, איך לומר, לא מלבבת במיוחד), הם יכולים לחגוג את הזכות הגדולה שיש להם להוביל את עם ישראל דרך תהליך הלידה ההיסטורי שאנחנו חווים. ככל שדתיים לאומים יהיו יותר שמחים ושלמים עם הבחירה שלהם, זה רק יעשה חשק לאחרים להצטרף. יש בקרב הדתיים לאומים אנשים שזוכים למדרגות רוחניות בלתי נתפסות, בזכות המיזוג בין חיי תורה ושירות לעם ישראל. כל מי שיש לו נשמה יהודית ודאי כוסף למדרגות הרוחניות האלה, אם רק יציגו אותן בפניו בצורה מזמינה ומאירה, ולא כשהן ארוזות בעלבון ובתחושת קורבנוּת.
* * *
ואם הגעתם עד לכאן, הנה הסתייגות רבתי: כותב השורות האלה ניחן בהרבה מידות רעות. ודרכם של בעלי מידות רעות לזהות אותן בכל מי שנמצא סביבם, כפי שמלמדת תורת המראות של הבעל שם טוב. אז בהחלט יכול להיות שהניתוחים שלי הם רק תוצר של הפגמים שלי, שאני רואה אצל אחרים, ושאין להם שום קשר למציאות כשלעצמה. יהי רצון שאצליח – גם אני – לקחת אחריות על המידות הללו.
