הרב ניר מנוסי בשני טורים משלימים על האלווין – חג התחפושות הנוצרי, ומה הקשר אלינו?

האלווין: התחפושת האפלה של פורים

הלילה העולם הנוצרי חוגג את ״ליל כל הקדושים״, או ״האלווין״, שבו נוהגים להתחפש (בעיקר ובמיוחד לשדים ורוחות), מגלפים דלעות לפרצופים מבהילים, מקרינים בכל הערוצים סרטים מפחידים והילדים יוצאים בתחפושותיהם לסבבי Trick or Treat (״תעלול או ממתק״).

כל מי שגדל על ברכי הוליווד ראה את המנהגים האלו אלף פעם, ועל כן אין זה פלא שבחוגים היותר ליברליים, שתרבות אמריקה מכוננת בבניית עולמם התרבותי, מגיע הדור שרוצה גם ורוצה להיות שם. ואכן החברים בת״א מספרים שבלילה הזה רואים דלעות בפתחי הדלתות והרחובות מתמלאים יותר תחפושות מאשר בפורים (!).

אפשר להזדעזע ולמחות, אבל זה לא יעזור לאיש – זה תוצר מתבקש של חלל תרבותי יהודי שהלך ונפער כאן במשך כמה דורות, יחד עם תזרים שוטף של תרבות אמריקאית. ככה זה: אם אין לך מסורת משלך תישאב לסופת ההוריקן של מכונת הפופ המערבית השוטפת את העולם.

מצד שני להגיב באמירה כמו, ״מה אתה רוצה, זה תמים לגמרי, זה פשוט עוד פורים״ – גם זה מפספס את הסיפור. יש לפחות שלושה הבדלים גדולים ומהותיים בין פורים להאלווין, הבדלים שיונקים מהבדלים עוד יותר עמוקים בתתי-המודע הקולקטיביים של היהדות והנצרות, וכדאי מאד לשים לב אליהם.

הבדל 1: התחפושות
הם מתחפשים ואנחנו מתחפשים, אבל חפשו גם את ההבדלים: התחפושות של האלווין הם דווקא ובעיקר לרוחות, מפלצות, שטנים וערפדים – כל שדי התת-מודע האפלים ביותר מקבלים רשות לצאת ולהתלבש בבני האדם. התחפושות של פורים לעומת זאת הן כלליות, כל מה שבא, כאשר התחפושות הקלאסיות הן אסתר המלכה ומרדכי היהודי, דמויות של צדיקים. אדרבה, העצה הרווחת בפורים היא להתחפש למה שהכי היית רוצה להיות, לא לדבר שהכי מפחיד אותך (כלומר שהכי לא היית רוצה להיות, לפחות במודע). ההתחפשות מוציאה לאור צדדים בנפשנו, מחצינה ומעצימה אותם – השאלה היא אם רוצים להעצים את האור או את החושך שבנו.

הבדל 2: משלוחי המנות
הם עושים תעלול או ממתק ואנחנו עושים משלוח מנות, מה הביג דיל? שוב, יחי ההבדל הקטן-גדול: משלוח מנות איש לרעהו, ועוד יותר ממנו מתנות לאביונים, הוא גילוי של חסד, של נתינה, של אהבה. אנחנו נקראים פשוט לצאת מעצמנו ולתת, ו״כל הפושט יד נותנים לו״. לעומת זאת תעלול או ממתק הוא במהותו תרגיל של איום וסחיטה: תן לנו ממתק או שאהפוך לשד המעולל לך תעלול. אז ברור שהכל נעשה בתמימות ובתור שעשוע, כל המבוגרים יתנו ממתקים ואף ילד לא באמת מתכוון לעשות תעלול. אבל למושגי היסוד ולשפה שאנו משתמשים בה יש כוח, הם משפיעים עלינו ומעצבים את תודעתנו, ובמקרה הזה הם מעצימים בתרבות אחת את החסד ובתרבות השניה את ההפחדה.

הבדל 3: הרקע ההיסטורי-פסיכולוגי
זה ההבדל הכי עמוק, שבמובן מסוים מסביר את שני הקודמים. למרבה העניין, שני החגים קשורים באופן ההתמודדות של התרבות השלטת, היהדות או הנצרות, עם תרבות קדומה יותר שהיא נבנתה לעומתה – פרס של אחשוורוש במקרה הראשון, והעולם הפגאני האירופאי במקרה השני. ניתן לראות בשתי התרבויות הקדומות יותר כתת-מודע של התרבות הגבוהה, וממילא שני החגים הם שני מודלים של עבודה עם התת-מודע שלנו.

בפורים אנו כביכול מתדמים לאחשוורוש ושריו בכך שאנו עורכים משתאות, בדיוק כמוהם. רק שתפקידו של המשתה הפורימי הוא הפוך בדיוק מזה של המשתאות הפרסיים. בעוד הללו נועדו לטשטש את הדעת המושלת על הלב וסופן שהובילו להצפתם של כוחות התאווה, הקנאה והשנאה במלוא עוצמתם, משתה פורים נועד לקרב את הלבבות, ואף להביא לאיזה תיקון והמתקה של ארור המן, המושווה לברוך מרדכי. כמובן שיש גם סכנות בשתיה ולעתים משתחררים שדים מהבקבוק, אך הסיפור בכללותו הוא של עידון והתמרה של תרבות השתיה הפרסית.

האלווין לעומת זאת מהווה הצפה לפני השטח של העולם המקאברי הפגאני של אירופה הטרום-נוצרית – ללא פילטרים. לצד רבבות השדים המעטרים את חזיתות הקתדרלות הגותיות, וציורי הגיהנום המפורטים הממלאים את האמנות הנוצרית, האלווין מהווה המחשה נוספת לאופן בו התרבות הנוצרית לא ממש מבררת או מעדנת את התת-מודע שלה, אלא בעיקר מדחיקה אותו ואז נותנת לו להתפרץ דרך כל מיני סדקים (ע״ע האנטישמיות המתעוררת שם כל הזמן, אפילו בעידן הכי הומניסטי לכאורה). אין זה מקרה שאחוז גבוה מסרטי האימה שלהם מתרחש ביום האלווין עצמו, והתחפושות מתגלות בהן כמסתירות מפלצות של ממש.

בשורה האחרונה: כל אדם וכל חברה צריכים לעשות את הבירור שלהם, אלו מנהגים הם רוצים לאמץ ואלו לא. אבל גם למי שרוצה לחגוג האלווין כדאי לתת קצת את הדעת מה מסתתר מתחת לדלעת.

מאחורי המסכות: שדי ההאלווין בראי הקבלה

אחרי שעשינו הבדלה בין פורים להאלווין (ראו פוסט קודם), אפשר להתחיל להעלות קצת ניצוצות מהאלווין.

כידוע ש״זה לעומת זה עשה האלקים״, וכל מה שקיים בקדושה קיים גם בקליפה. גם על עשר הספירות האלוקיות שבהן ברא ה׳ את העולם, וממשיך להחיותו בכל רגע, התלבשו עשר קליפות המסתירות אותן.

והנה, אפשר לקחת את שבע התחפושות הארכיטיפיות של השדים והרוחות למיניהם המככבים בהאלווין ולהקביל אותן לשבע הספירות התחתונות של עץ הספירות, אלו המכוונות כנגד מידות הלב שלנו. כל שד כאן הוא קליפה של ספירה אחרת, המלמד, בדרך השלילה, על התכונות המתוקנות של הספירה הזו בקדושה.

כנגד ספירת החסד ניצב הערפד. פנימיות החסד היא אהבה והיא ספירה שכולה נתינה. והנה, הערפד מציג עצמו כמחזר נאה ונעים, אך במהרה מסתבר שנשיקתו נשיכה, נתינתו לקיחה, וכל משאביו נתונים רק למצוץ את דמנו – ההפך המוחלט מהחסד, שבכל זאת מציג עצמו ככזה.

מול ספירת הגבורה עומדת המכשפה. המכשפה הארכיטיפית היא אשה וספירת הגבורה היא שורש הקו השמאלי-נקבי של הספירות. הכישוף הוא תמרון פעיל של סדרי בראשית כדי לשרת את צורך האדם, והוא אחד מ״דרכי האמורי״ האסורים בתורה (וגם שם מכוון כנגד הגבורה!). תיקונו הוא עמידה על מקומנו בתפילה שכל משאלות לבנו יתגשמו לטובה.

מעל ספירת התפארת מרחפת רוח הרפאים. השורש רפ״א הוא צירוף של פא״ר. התפארת, שתכונתה הפנימית היא הרחמים, מזוהה עם כוח הרפואה, אך רוח הרפאים היא מי שכל הרפואות לא הועילו לו והוא נהרג, וכעת רפואתו המדומה היא לרדוף את המקום בו נהרג ולא זכה לסגירת מעגל. תיקון הרפאים היא חיי חסד ורחמים, הזוכרים שימינו ספורים ועלינו למלא אותם במעשים טובים.

לאור ספירת הנצח מהלכת המומיה. המומיה היא נסיונם של המצרים הקדמונים לנצח את גלגל שיני הזמן ולחיות לנצח. תיקונה הוא היזכרות בנשמה הנצחית, שהגוף החולף הוא רק לבוש לה, ואז הגשמת ערכים ומעשים של נצח כאן בעולמנו הארעי.

אחרי ספירת ההוד מדדה הזומבי. הזומבי הוא גרסתו המגושמת של הערפד, שכל מחלצותיו נשרו ודמותו מודה בגלוי שכל רצונו הוא לזלול. הזומבי הוא הגרסה הגרועה ביותר שלנו, מה שנהפוך להיות אם נכנע לכל פיתויי העולם הממכרים, כספירת ההוד השלילית (״הודי נהפך עלי למשחית״) המרימה ידיה בתבוסתנות מול אתגרי החיים. תיקונו הוא הודאה בחולשותינו ואז מיד הזדקפות מהן בהחלטה נחושה כי לא ניתן לעולם להשחיתנו כך!

מאחורי ספירת היסוד אורב איש-הזאב. ספירת היסוד עניינה תיקון הברית והיצר, אך הזאב הוא הדימוי הקלאסי לטורף מיני. לצערנו עולמנו מלא בגברים-זאבים אמיתיים, היונקים כוחם מאנשי הזאב הדמיוניים ואורבים לפתחם של תמימות ותמימים. תיקונם הוא טיפוח גברים אמיתיים, המושלים ביצרם ומחזרים, ובמקום להשתמש בכוחם לקחת – נותנים.

לבסוף, מתוך ספירת המלכות מגיח מלאך המוות, מגל קוצרים בידו, נכון לקצר את חייו של כל אדם שהגיע זמנו, או שחשקה נפשו להקדים את שעתו. על קליפת המלכות נאמר ״רגליה יורדות מוות״ והיא מסמלת את ירידת הנשמה לעולם הזה, שאחריתו באר שחת. תיקונה הוא המרת תנועת הירידה בעליה – קבלת עול מלכות שמיים כדי לזכות בחיי העולם הבא.

שנזכה לגרש את כל השדים מלבנו, להסיר את כל המסכות מעל נשמתנו, ולבטא את שלל פנינו היפים בקדושה, בטהרה ובשמחה. שבת שלום!

חשוון שמח לכולם!
ניר מנוסי
https://linktr.ee/nmenussi