חמישה ממובילי המאבק בגירוש גוש קטיף, אלו שבחרו בדרך תקיפה יותר מזו של מועצת יש”ע וה’מיינסטרים’ הדתי-לאומי וניסו למנוע את הגירוש בכל דרך, חוזרים 20 שנה לאחור בראיון לחגית רוזנבאום בעיתון ‘בשבע’.
“הלקח שלמדנו מהגירוש הוא שצריך לעשות הכל להיפך, אם הממסד אומר לך שהשמש זורחת – תדע שזה הפוך”.
חגית, תושבת יצהר ואשת אברך בישיבת ‘עוד יוסף חי’, מציגה את המרואיינים: “הרב גדי בן זמרה, ראש אולפנת מעלה לבונה, היה איש מטה ‘יהודי לא מגרש יהודי’, שעסק בעידוד חיילים ושוטרים לסרב לפקודת הגירוש. המטה, מבית ישיבת ‘עוד יוסף חי’ ביצהר והרב יצחק גינזבורג, החל בפעילות הציבורית בעקבות הפסק המפורסם של הרב אברהם שפירא זצ”ל שלפיו על חיילים להודיע מבעוד מועד למפקדיהם כי יסרבו לבצע את פקודת העקירה.
משה (מוסא) כהן, ר”מ ויועץ חינוכי בישיבת בני עקיבא מטה בנימין, היה אז רכז השטח של מועצת יש”ע במחוז ירושלים. הוא ורכזים נוספים עבדו עם מועצת יש”ע בתחילת המאבק הכתום, אבל במהלך אירועי כפר מימון, “כשהבנו שעובדים עלינו ואין מאבק”, פרשו ממועצת יש”ע והנהיגו קו פעולה עצמאי. אחרי הגירוש התאחדו חלק מהפעילים ההם והקימו את תנועת ‘קוממיות’.
עוז קדמון, מגורש מכפר דרום, הוא כיום חקלאי תושב כפר מימון. קדמון לא היה משויך למטה מסוים, אלא מגדיר את עצמו כמי שחבר לכל גוף שנאבק, “גם לגופים שמחו בדרכים משלהם. מריכוז העיר אופקים בתקופת משאל המתפקדים, ועד לתושבי גב ההר שהגיעו עם קו עצמאי, הן בכפר מימון והן בכפר דרום”. קדמון היה מהתושבים המיליטנטיים ביותר מבחינת אופי המאבק בגוש קטיף.
הרב יעקב (יקי) סביר היה במשך שנים רבות ר”מ בישיבת אלון מורה ותושב היישוב. בתקופת הגירוש היה גם הוא ממאוכזבי מועצת יש”ע, שאליה חבר בתחילה, ולאחר מכן הוביל התנגדות תקיפה יותר, ששיאה היה ההתבצרות הממושכת על גג בית הכנסת בכפר דרום.
בעז העצני, איש קריית ארבע, היה חבר מטה ‘שנית גמלא לא תיפול’, שעסק במגוון פעילויות הסברה ושטח, החתמת עצומות בעד סרבנות ועוד, ותמיכה בחסימות הכבישים”.
וממשיכה בשאלות קשות, תשובות מעניינות ואמירות שרלוונטיות לימינו יותר מאי פעם.