הרב גדי בן זמרה והרב יוסי פלאי במאמר משותף על דוד, שאול, נערים וחיילים:
אירועי הזמן האחרון העלו מחדש לרשות הרבים את העימות בין נציגי הממסד ובין מה שמכונה נוער-גבעות, ‘הגבעונים’ (וסלחו לנו כשאנו משתמשים בשמות-קוד ובהכללה).
במציאות הסבוכה כיום, אור וחשך משמשים בערבוביא (ואם תרצו: בתחום ‘קליפת נגה’ המעורבת טוב ורע): יום אחד נאמר יישר-כח גדול לחיילינו הצדיקים הנלחמים למען העם והארץ, ונשמח לשיתוף פעולה צבאי-אזרחי בשמירה על אדמות הלאום, ולמחרת נזעק נגד לובשי המדים (בירוק-זית או כחול) המתנכרים והורסים באטימות נקודת יישוב יהודית, עד כדי התרת דמם של נערי ישראל כפי שחווינו כעת באירוע הירי בו נפצע הנער אסיף הלל בן אפרת. גם בקרב הנוער היקר בגבעות יש הרבה מה לתקן, “את אשר יאהב יוכיח”.
בתוך סערת הרגשות הפוקדת אותנו, ובאש המלובָּה היטב בכלי התקשורת, אנו מבקשים להעלות כאן מחשבות שאולי יהיו לעזרה בניווט, כאשר הדברים הבאים מכוונים בעיקר אל עצמנו (ואולי יראו אחרים וייטב בעיניהם).
פרק א – הנער בגבעות יהודה
נעזוב לרגע את הזמן הנוכחי ונפליג אל העבר הרחוק.
לנער-הגבעות המפורסם ביותר קראו דוד. האח הקטן והדחוי, זה שאחיו הגדולים (יפי הבלורית והתואר) ביחידות-המובחרות בזים לו, הנער המסתובב עם הצאן בהרים, לבדו מול פני הסכנה, הנער המנגן ושר וחולם על בית-מקדש. ובהמשך, האיש הבורח מפני המלך שסימן אותו כאויב, מי שמתלקטים אליו “כל איש מצוק וכל איש מר נפש”, מי שנאלץ לתמרן בין עזרה לאחיו מיד הפלשתים (פלסטין) ובין הסכנה שאותם אחים יסגירוהו.
הרוח הרעה מביאה את שאול לרדוף את דוד. האם שאול התכוון באמת להרוג כשהטיל את חניתו בטירוף לעבר דוד? קשה לדעת, אבל הוא משתמש באש חיה והסכנה מוחשית מדי. יש להזהר.
כיצד על דוד להגיב מול הרדיפה של שאול? לכאורה, לפי שורת הדין היבשה, דוד יכול להתייחס לשאול כ”רודף” שניתן להרגו, כמוצא אחרון (כדברי הגמרא, ברכות סב, ב “מן התורה בן הריגה אתה שהרי רודף אתה והתורה אמרה ‘בא להרגך השכם להרגו'”). אבל דוד בוחר, שוב ושוב, לא לפגוע בשאול, כשם שיוסף הצדיק שלם טובה תחת רעה לאחיו שמכרוהו לישמעאלים. החלטה מוּדעת לשמור על מרקם האחוה גם כשהוא פרום וקרוע. יום יבוא והאחים ישלימו.
דוד אינו מרחם על אכזרים, אך הוא מרחם מאד על אחיו-אהוביו הרוצים להרגו. כמו שיוסף מכיר את אחיו למרות שהם לא הכירוהו (רש”י בראשית מב, ח “ויכר יוסף את אחיו כשנמסרו בידו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם, והם לא הכירוהו כשנפל בידם לנהוג בו אחוה”). המרחם על אחיו יקבל את כתר המלכות, “כי מרחמם ינהגם”.
*
הקשר למציאות היום אינו מקרי. אמנם יש להזהר ממסקנות חפוזות, קשה לדון גזרה-שוה מספר התנ”ך אל עולם המעשה, העתק-הדבק (מי יאמר שפירשנו נכון את התנ”ך, ומי יודע לפרש נכונה את המציאות המורכבת היום, כמו שאומרים “זמנים אחרים, אנשים אחרים”…), ובכל זאת, אנו מאמינים שעלינו ללכת בדרכם של יוסף ודוד, במיוחד היום בעקבתא דמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. על כן, אף שאנשי הגבעות היום מוכים ונרדפים לרוב (צאו ובקרו בגבעות בהן הפסיקו לספור את כמות הפינויים, ההרחקות והמעצרים), מוטב לא לאזן את המשוואה ולא לרדוף את רודפינו (זהו הכלל הגדול, ובשטח יש להשתמש בתבונת המעשה).
ובהמשך לאנלוגיה ההיסטורית: דוד ידע גם לגעור באנשיו, מלב אוהב, ולמנוע אותם ממעשים נמהרים. אתם אכן מרי נפש, כי מררו את חייכם, אתם אנשים קשים וקשיחים, אבל אל תהיו קשים מדי (“האנשים האלה בני צרויה קשים ממני”), עלינו לדעת לגעור בעצמנו, להמתיק את הכעס והדינים המרירים ולשים מבטחנו בה’, “האלקים יבקש את נרדף”.
פרק ב – רחמי אב על בנים
לאחר שלמדנו פרק בתנ”ך, נעבור לתיווך של חז”ל (התורה שבעל פה המתרגמת את דיני התורה לעולם המעשה).
נראה להצביע על כלי נוסף מן המקורות הנותן ‘שפה’ למציאות הכואבת היום. לשם כך נפנה לסוגיה מעניינת בהלכה, ונא להתאזר במעט סבלנות:
הסוגיה המדוברת היא “בא במחתרת” (סנהדרין דף עב, רמב”ם הלכות גניבה פרק ט). בתמצית, התורה מתירה לבעל הבית להרוג את הגנב החותר לגנוב בלילה, דמו הותר. ההגיון העומד מאחורי הדין הזה הוא אומדן-הדעת הנפשי, של הגנב ושל בעל הבית, בדרך הבאה: הגנב מודע כי “אין אדם מעמיד עצמו על ממונו” – היינו, כשבאים ליטול בכח הזרוע את ממונו, תגובת ‘האדם הסביר’ היא להתנגד בכל תוקף – ואף-על-פי-כן, אם החליט הגנב לקחת את הסיכון, למרות ההתנגדות הצפויה, סימן מובהק הוא כי גמר בדעתו להרוג את בעל-הבית במקרה שזה יעמוד כנגדו. לכן מותר לבעל הבית להקדים ולהרוג את הגנב מדין ‘הבא להרגך השכם להורגו’! עד כאן ידוע ומפורסם, וגם מאד אקטואלי, זוכרים את פרשת שי דרומי?
יוצא מן הכלל לדין זה, הוא מקרה נדיר (ועצוב מאוד), בו הגנב הבא במחתרת הוא אב הנכנס לגנוב מבנו. כאן, לא עומדת לזכותו של הבן הסברה שהוזכרה, שכן אם יעמוד הבן על רכושו לא יעלה בדעתו של האב להרוג את בנו, כי גדולים רחמי האב על בנו. ממילא אין היתר לבן להשכים ולהרוג את אביו, ואם חלילה יהרוג אותו “יש לו דמים” – קרי, הבן חייב מיתה כדין רוצח. על כך נאמר “אם זרחה השמש עליו” – “אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו”.
ומה יקרה במקרה ההפוך, בו הבן בא במחתרת? הדין הוא שלבן ‘אין דמים’ ואם הרגו אביו פטור האב! מדוע? כי הבן המחליט לגנוב מאביו מוכן גם להורגו אם זה יעמוד כנגדו – ה’ ירחם.
[והערת אגב שניתן לדלג עליה: מקובל להסביר כי רחמי האב על הבן גדולים מרחמי הבן על האב מפני שלאדם הראשון היו רחמי אב על בניו ולא רחמי בן על אביו, זוהי תכונה יותר ‘עצמית’. בתוך המעגל המשפחתי יש כמובן גם את יחסי האחים, אבל למעשה האחוה נוטה להתפורר, החל מהאחים הראשונים קין והבל. האחים באו אמנם ממקור משותף, “אב אחד לכולנו”, אך כל אחד יכול ללכת לדרכו; לעומת זאת האב והבן הם המשך אחד ממש, אלא שהבן מתייחס לאב כמקור ממנו הוא יצא ולעתים הוא מתכחש למקורו ו”בן קם באביו”, ואילו האב לעולם יראה את בנו כאחד עמו ואף יותר ממנו. יחסי אחים הם קשר ‘רוחבי’ הנובע ממקור משותף. יחסי אב-בן הם קשר ‘אנכי’, שרש וענף, “ברא כרעא דאבוה”, אלא שהענף עלול לזלזל בשרש המת שהוא רוכב עליו ואילו השרש מתמסר לגמרי אל הענף.]
רחמים וניכור
ואיך כל זה קשור לענייננו?
עצם הדימוי למציאות שלנו נראה מאד מתבקש. שכן מדובר במערכת יחסים הכי קרובה וטבעית, ‘דם זה לא מים’. ואעפ”כ, קרה משהו בין האוהבים הכל-כך קרובים האלה, ומחיצה גבהה ביניהם, כשכל אחד נתפס בעיני חברו כמי ש’בא במחתרת’ לביתו (המדינה גוזלת את הגבעה שלי, של עם-ישראל, ומעבירה אותה לאויב, ומנגד, הגבעון פוגע במשילותי, ומשחיר את פני).
עד היום היה ברור לשני הצדדים, ברור כ’זריחת השמש’, כי לעולם אין בדעתי להרוג את זה שממולי, בכל מצב ובכל תנאי, כי “אנשים אחים אנחנו”! ממש כמו האב החותר במחתרת לבית בנו, והבן יודע כי האפשרות שאביו ירצח אותו אינה קיימת, והרי היא חציית קו אדום בוהק שאביו לעולם לא יחצה.
לצערנו המציאות השתנתה. לאחר שלשה אירועים קשים – אהוביה סנדק ז”ל, פציעת ידידיה וסרטייל והלל לנסקי ברמת גלעד לפני חצי שנה, והמקרה האחרון כעת – הורעה החזקה. מצד גורמי אכיפת החוק, הותרה הרצועה, ונקודת המוצא שלהם (לפחות כך יש לחשוש) כי אם יעמוד הגבעון כנגדם הם מוכנים להורגו ח”ו, למרות קרבת-הדם. כמו ‘בן החותר לבית אביו’ שאם יעמוד האב כנגדו הבן עשוי להרוג את האב.
ומה קורה בצד השני: לנו נראה כי מצד הגבעונים הריגת חייל או שוטר היא מחוץ לתחום. יש סכסוך קשה ועמוק, אי אפשר לטייח, אבל יש דברים שלא יעלו על הדעת, עד כאן. “כרחם אב על בנים” וכאב הבא במחתרת בבית בנו שעדיין רחמיו עליו ובשעת האמת לא יפגע בנפשו. אמנם בהחלט יתכן שהחייל או השוטר בסיטואציה מסוימת לא מרגיש כך, אולי הוא מדמיין (כי מישהו טרח להכניס לו לראש) שרוצים ברעתו, ואולי לעתים גם אשמים אנחנו כשהגדשנו את הסאה במעשים לא-שקולים של מרי נפש (שאיננו באים לדון אותם) שהגבירו את הלהבות (כמו זריקת אבנים העלולות לפצוע). כך ה’פלונטר’ נעשה סבוך יותר ויותר, ומי יתירנו?
בוא נדבר בלי מדים…
במאמר מוסגר: אפשר לחשוב כיצד הגענו להיכן שהגענו, אך כדאי לשים לב כי ה’רוח הרעה’ הזו נדבקת בחייל (ובוודאי) בשוטר רק כאשר הוא לובש מדים. המדים יכולים להיות טובים מאד, הם ‘מלבישים’ את הלובש אותם משמעת ומחויבות, סדר וקבלת עול. אך מצד שני המדים נוטים להלביש מחלצות של ניכור ואדישות (עודנו זוכרים את השימוש בלובשי המדים והדגלים בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון). אני בא בשם השלטון, המדינה, ויחסי האחוה אינם רלוונטיים. אולי אף אני חובש כיפה כמוך, ומאמין באותם ערכים, אבל כרגע אני ‘בתפקיד’ ואנו משני עברי המתרס. אותו חייל, מיד כשיפשוט את מדיו, ייזכר באחוה הטבעית, כי “אב אחד לכולנו”.
ניגון של תקוה
מי המנגן שימתיק את הרוח הרעה? מהו הניגון שיחבר בין האחים?
לצד הדרישה למצות את הדין עם אנשי כוחות הבטחון שנתנו פורקן לרוח הרעה והטילו את החנית בנערים, ולצד הדרישה להפסיק להפנות את כוחות הבטחון שוב ושוב לעקירת גבעות (דברו אתנו אחרי שתסיימו להרוס את כל הבניה הלא-חוקית בשטחי סי, בשלב ראשון, ואחרי איסוף הנשקים מידי המחבלים) – עלינו לטכס עצה עמוקה כיצד לרפא את השברים ולאחות את האחוה.
בחדשי תמוז-אב אנו זוכרים כי מפתח התיקון נובע מאהבת ישראל. אכן, לפעמים האהבה נפגמת, קשה להביע אהבה אל מי שמצטייר כשונא אותי. לכן עלינו להעמיק ולחשוף את הרחמים, רחמנות עלי ועל נפשי ורחמנות על אחי היהודי הרואה בי אויב. הרחמים הם רגש הזדהות עמוק ביותר, כרחם אב על בנו, והם עוזרים ‘לשחזר’ את האהבה האבודה (כמו שמוסבר בחסידות על הפסוק “יעקב אשר פדה את אברהם”, מדת הרחמים של יעקב אבינו פודה את מדת האהבה של אברהם אבינו).
בנבואת זכריה למדנו כי על מנת ש”צום הרביעי וצום החמישי יהיה לששון ולשמחה” עלינו לקיים “וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם… וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ”. לא נוותר על האמת ועל הצדק, ויחד עם זה לא נוותר על האהבה והשלום. עוד ילכו שניהם יחדיו, “חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם ה’ יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ”.